-
מצמרר וכואב
היום ביקרתי בבית לוינשטיין, ואני כואבת את כאב המשפחה מעומק ליבי. הכאב אמנם לא יכול להיות מתואר במילים, ולא בדמעות, אבל רק מהדיבור של האמא היה ניתן להבין כמה הוא חסר. אני יכולה לומר שכל הדרך חזרה לבית ספר דיברנו על תומר, שאלנו את עצמנו איזה מין ילד הוא היה. הכאב עצום, אבל אני נוטה להאמין שרונית, קיבלת אותו כמתנה יפה לחיים, כאור, כסמל, והוא סיים את התפקיד ומשחרר. קרעת לי את הלב כאשר אמרת ש״עם מי אני ידבר על תומר שלי?״ אני אשמח לשמוע עוד על תומר. הבן שלך סיקרן אותי ואני אומרת את זה מהלב. נשמע שהיה ילד כזה שלא פוגשים בכל פינה. כרגע יש לו פינה אצלי בלב. תהיו חזקים!
