-
תומריקו
הזמן לא עוצר מלכת ולנו נשאר רק לחשוב מה כולנו מפסידים יום יום. את שימחת החיים המתפרצת שאפיינה אותך, את הצחוק הגדול שהיה מנת חלקך, את האהבה והאנושיות שפיזרת בנדיבות בין חבריך ובני משפחתך. כן, אתה תישאר צעיר לנצח ואנחנו נמשיך להיות כחולמים הצועדים לאורך והמנציחים בכאבנו את צעירותך שנקטעה ברגע אחד. זה בדיוק הזמן המתאים לחשוב על לימודים באוניברסיטה על התפתחות אישית, ותיכנון קריירה ומכל אלו קיבלנו עצב שלא יודע שובע. זה המקרה שהזמן לא מרפא והצלקות לא מגלידות. הזמן עובר במהירות ותחושת החסך לא רק שלא עוברת אלה מתגברת ועדיין אין תרופה ומרפא לאותו יום ארור 1/8/2006 שהפך את חיינו לעד. מי שמתבונן בנו מבחוץ לא תמיד יודע לזהות את הטרגדיה אולם אנחנו חיים אותה בדממה. מאחורי כל חיוך מסתתרת עצבות מאחורי כל פעולה הזיכרון צף. ואין לנו את היכולת לעצור את הדמעה, וההתמודדות עם החסך הופכת לקשה יותר עד כאב. תן לנו את הרגעים הקנים של החיים, את הצחוקים , המחשבות וההתלבטויות שנגזלו מאיתנו בטרם עת. תן לנו את הפשטות של המעשים שאנשים צעירים עושים, את הכמיהה לעתיד שנעצרה בגיל 18. כאן ועכשיו אני רוצה להודות גם לחברים ולמשפחה הסובבים אותנו שמגלים סבלנות ורגישות כלפינו ומודה לכם על התמיכה לאורך זמן. כי לא הכל ברור מאליו!
