-
1.08.2011
תומריק שלי, ילד שלי כבר 5 שנים שאתהכ לא כאן, לא החיוך, לא החיבוק, לא הפרצופים, החברים שנכנסים ויוצמאים, הריח המיוחד שהיית שם על עצמך כשהיית יוצא, לא אתה כולך... איפה היית אם היית כאן עכשו? בטיול? בלימודים לפסיכומטרי? עובד? לעולם לא נדע, העדרותך מחיי כולנו כואבת כאב בלתי נסבל, אבל אנחנו מנסים כל רגע, כל שעה, כל יום להמשיך ולנוע קדימה, לא להרפות את האחיזה, לא להפסיק. אבא צדק כשאמר לפני 5 שנים שאנחנו בוחרים בחיים (אז כעסתי לא הבנתיף איך הוא יודע? איך הוא מדבר בשמי ובשם כולם). עכשיו אני מבינה שאנחנו ממשיכים ומנסים ללמוד איך לחיות בעולם הזה עם חסרונך, לצדו, לא לשכוח אותך אפילו לא לרגע אבל להמשיך לתפקס ברמה כזו או אחרת של הצלחה. מאיה סיימה את התיכון בהצלחה כמו שרק היא יודעת, בלי הנחות, שמחה ומאושרת שאני פשוט מעריצה ואוהבת. אבא ממשיך לחפש וכמובן למצוא פרוייקטים גרנדיוזיים, איריס עברה דירה וניב ואיתי ילדים שיודעים להסתכל עליי ולהגיד "רונית אני אוהבת אותך" וזה כיף גדול ומזכיר לי תמיד איזה ילד מחבק וחם היית ונשארת. הדמעות שנמצאות אצלי באיזה מאגר בלתי נראה פורצות החוצה בכל מיני אירועים, בלי שמבקשות רשות, ואני מסתכלת על מי שסביבי ויודעת שעכשיו סבתא פנינה ונורית מנסות לדבר איתי על דברים אחרים שיעבור, שאחרים מסתכלים ולא יכולים להכיל את הכאב הזה, רוצים לבכות איתי ולפעמים בוכים, מתעלמים, שותקים או בכל זאת מצליחים להגיד משפט מלטף ומרגיע. קשה לכולם אתה מבין, לי בעולם הזה, לעולם הזה איתי. רוצה עוד חיבור איתך, עוד דיבור, אבל יודע שאתה בקיום אחר ואם כך אולי אני לא מחדשת ואתה כבר יודע, אז אם תוכל לבקר מדי פעם ולסמן ברפרוף את בואך אני אחכה...
