-
שנה
תומר . זו בערך פעם שלישית שאני כותבת ואולי הפעם בהצלחה. האמת שאני כותבת לאמא שלך דרכך. איחלתי לה בפרוס השנה שעברה איחולים רבים. אתה יודע מה ? היא הצליחה לא רע. אפילו אם כל מה שרואים מפה לא קיים שם - היא הצליחה ל"עבוד" עלי. החלטתי שאני לא מפחדת ממנה. לא מפחדת לדבר עליך. לא מפחדת לצחוק לידה וגם לא מפחדת להיות רצינית. הרי כל מה שאנחנו מפחדים ממנו כבר התרחש... אז ממה יש עוד לפחד. ואתה יודע מה? זה עבד. למדתי להכיר אותה קצת יותר בזכותך. שנים אנחנו ביחד. המון שנים. מעולם לא היו לי שיחות קרובות איתה - כמו עכשיו. בזכותך גיליתי שמאחורי החזות המרוחקת הזו - מורה בצוות ששמרה בקנאות על דיסטאנס - עומדת רונית. והתאהבתי. ביליתי איתה עכשיו - בפעם השנייה - כמעט שבוע בבאר שבע במסגרת לימודים שהצלחתי לשכנע אותה להצטרף. ואתה יודע ? צחקנו שם בלי הכרה. צחקנו כל כך שכאשר אני רק חושבת על זה עולה בי מן פרץ של צחוק בגרון. וזה היה נפלא. וגם היה בכי. כי הרי אתה לא מתעייף והולך איתה לכל מקום. אבל נשאר מרחוק. והיא סיפרה גם לחלק מחברי הקבוצה עליך , ומצאה עצמה - לא לבד כל כך בסיטואציה הפרטית הזו. וזה היה כמו אגרוף בבטן. כי אין נחמה ואין סוף לגעגועים . והיו שם סיפורים של 7 שנים ו16 שנים של אובדן והדמעות והחנק בגרון כנראה לא נעלמים אף פעם. אני לומדת להכיר אותך לאט לאט . אם הייתי מקבלת רשות הייתי למשל משוויצה בתעודת הבגרות שקיבלת. זה לא סתם איזה נייר שהגיע וקיבלת. זו תעודה לתפארת. ציונים שכל אחד חולם עליהם . אבל - לא קיבלתי רשות. רציתי -באמת רציתי. ביום השנה -סיום של שנה אחת בלעדיך - 365 ימים שזה יום אחד מימים רבים של התמודדות - יום קשה לכל הדעות - בו ההכרה נלחמת במציאות . כמו הזמנה אחרת - לא אהיה פיזית. אהיה פיזית במקום אחר. אז מה???. גם אתה פיזית במקום אחר... אבל דע לך שאהיה. אהיה גם אהיה טוטי
