-
לאחר שש שנים
תומריקו בן שלי, שש שנים והספירה העצובה ובלתי אפשרית ממשיכה, שש שנים ואנחנו נפגשים במקום שהשקט הוא מנת חלקו ואנחנו רוצים רעש. שש שנים ואנחנו חיים את הכאב והצער על בסיס יומי מבלי שיש פתרון באופק, שש שנים של חלומות אבודים שאין מי שיחלום אותם. שש שנים וכאילו אתמול זה קרה ואנחנו עדיין לא מצליחים לעכל ולהפנים את האסון. שש שנים שאתה חסר למשפחתך ולחבריך ואין מזור. איש צעיר שלא זכה להגשים את עצמו ותמיד נזכור אותו בן 18 , את שמחת החיים את התאווה לחיים ולנו נשארו רק זכרונות ודמעות. רק מחשבות על הפוטנציאל שהלך לאיבוד על היכולות שלא ימומשו לעד. תמיד אני מדבר על הסדר הנכון הטרגדיה היא שהורים קוברים ילד וסבא וסבתא קוברים נכד זו לא הדרך של הטבע, זה המקרה החריג והמקומם שמטביע בכולנו כוויה שלא מגלידה ואשר צורבת את העור ואת הלב כל הזמן, אירוע מכונן בחיי משפחה אשר אין אפשרות לחזור ממנו וכל מעשה נגזר ממנו וכל התנהגותנעשית לאורו או ליתר דיוק לחושך שהוא מפיץ, בהלוויה השתמשתי בשורה מהשיר ש"תשאר צעיר לנצח" והנה אנחנו כבר מעבר לחמישים ואתה הוא הילד הניצחי שלנו שלעולם לא יתבגר. מתוך השכול שישאר אתנו לתמיד חובה עלינו לנהל חיים נורמאליים חיים של עשייה לימודים ויצירה כדי לשמור על השפיות של כולנו ושל הסובבים אותנו. הקורבן הוא שלנו אך את ההתקרבנות אנחנו משאירים לאחרים. שמירה על ניצוץ החיים וניהול חיים לאור הזכרונות זו משימה קשה אבל אפשרית. החיבור המשמעותי הוא לסביבה ולסובבים אותנו ואילו ערכים שמלווים אותנו וימשיכו להיות דומיננטיים בחיינו גם בשנים הבאות.
