-
בצוק העיתים
תומר היקר רונית אורי ומאיה, יתר בני המשפחה וחברים כואבים: שש שנים חלפו מאז הופיע אותו יום ארור ונקטפת מאיתנו בדמי ימיך כאילו היה זה רק אתמול. פניךהמחייכות חבושות בכובע טמבל, מפיצות את אורן על כל הסובב. צעדיך הגרומים עדיין מטופפים ביננו, ידיך הגדולות עוסקות במלאכה. נזיד סיני מעשה פאר יצירתך מתבשל על הגז. המרחשת רוחשת , הרוח מתפזר בחלל, חודר לכל בועה, מתחת לכל עור. אין המילים יכולות להכיל את כל תחושות היותך חסר. רונית אורי ומאיה, הוריך אחותך אהוביך משפחתך הגרעינית, איריס על כל בניה, יתר המשפחה והחברים הרבים לא שוכחים, עדין כואבים אוהבים ועצובים. ליגון אין סוף הוא אינו מתכלה, למרות הכל ניתן להרגיש כי ציווית על כולנו את המשך החיים ואכן אין דרך אחרת. כל יום פוצח עם צאת החמה ומסתיים עם שקיעתה, אתה וצילך אינם נעלמים. אמך רונית ואני משוחחות רבות על הכל ואתה תמיד נמצא בינינו. לפעמים נזכרות אנו בך בחיוך ולפעמים פורצות הדמעות מבין העיניים, דופק החיים סוחף את כולנו וטוב שכך. רגע לפני ההרדמות, או תוך כדי חלום אתה מופיע מול עיני במלוא הדרך, מתרחשת נגיעה והיא אמיתית, למרות שאחריה באה יקיצה. רונית אורי ומאיה אתם גיבורים אמיתיים, בחרתם בחיים, עוסקים אתם במלאכה, תומכים בזולת באשר הוא, אוספים לחיקכם חברים, משפחה אין כמוכם. מי יתן ולא תדעו עוד צער.
