-
ילד שלי
תומריק, ילד שלי 7 שנים .. כ"כ הרבה שניות דקות שעות בלעדיך פיזית אבל לא בגעגוע, בצורך לשמוע אותך מדבר צוחק ופשוט נמצא. מה אתה יודע עלינו?, איפה אתה נמצא? למה הלכת מכאן? מה צריכה ללמוד בשיעור הקשה הזה? את מי אפשר לשאול? ממי לקבל תשובה? החיים לא נעצרו מאז שהלכת בשביל אף אחד, גם לא בשבילינו ומסביבינו כי אני היתי בטוחה שהעולם צריך לעצור שזה לא יכול להיות שאתה איננו ואנחנו ממשיכים לנשום להיות להשתנות . אבל העולם לא הפסיק גם לא בשבילך תומר ואולי לא בשביל כולנו. ממשיכה לבוא ולחזור מחפשת משמעות בעולם הזה, משמעות בחסרונך, מנסה להבין איך העולם הזה עובד ולא מצליחה. מבינה רק ששום דבר לא מובן מעליו, שבשבריר שנייה אפשר לחדול ושבסופו של דבר נפגש מתישהו כשיגיע תורי. אתה יודע שהיום הזה הוא רק יום סמלי שבו כול מי שיכול להתפנות בא אליך , אבל איתי אתה כל הזמן בכל מקום, גם על ספינה רחוקה מפה, גם בכיתה, בגינה, אתה חלק ממני ואני מודה על הזכרונות היפים והמתועדים שהשארת כאן בחייך הקצרים. בכל פגישה שלנו עם החברים שלך, עם הילדים של החברים שלנו, עם המשפחה אני שואלת את עצמי איפה הית אם הית? מה הית בוחר לעשות/להיות ? איזה מן בוגר הית הופך להיות? שוב שאלות שאין עליהם תשובה. ואני כל הזמן שואלת.
