-
לרונית אמא של תומר
רונית שלום, חזרתי היום מביקור בבית לוינשטיין יחד עם בית הספר שלי, שם את דיברת על בנך ז״ל שנהרג. דברת בצורה מרגשת ומעוררת הזדהות עד כדי כאב. ההיכרות שלי איתך אמנם מסתכמת בשישים דקות של דיבורים שבהם הייתי רק אחת מעוד עשרות בני נוער שישבו שקטים והמומים למשמע האסון הכואב שאת מדברת עליו. אלו היו דקות ארוכות שבהם הדמעות שלי זלגו במסלול קבוע מהלחי ועד לסנטר. לא יודעת למה הרגשתי צורך כה עז לכתוב לך. הצורה שבה דיברת, הדרך שבה אמרת את הדברים, אלו עוררו בי הערכה עצומה כלפיך. לא אוכל להגיד לך שיש בי את ההבנה ולו הקטנה ביותר כלפי האסון הכבד שפקד אותך ואת משפחתך, הרי מעולם לא הייתי בנעליך. אבל אוכל להגיד לך, שאמנם אנו לא בוחרים את הסיטואציה בה אנחנו נמצאים, אבל אנחנו אלה שבוחרים כיצד להתמודד איתה, וזה הדבר החשוב באמת! רונית, אינני חושבת שאת מבינה כמה הדבר שאת עושה הוא מדהים. הרצון שיש בך לבוא ולהזהיר בני נוער אחרים, לבקש מהם בכל לשון של בקשה- ״תיזהרו, אם לבן שלי זה קרה, זה יכול לקרות לכל אחד״. השליחות שאת מבצעת היא קדושה ולא כל אדם שחווה את האסון שחווית מסוגל לבצע אותה. ובכן, עליך להעריך את עצמך על הדרך שבה את מתמודדת, על כך שאת בוחרת לנתב את ההתמודדות הקשה עם האסון למקום הכי חיובי שאפשר, שבו את מנסה להזהיר אחרים. אסור לך להיכנע לרגשות האשמה. לא מגיע לך לקחת אחריות ולהרגיש אשמה על האסון הזה, תהיי שלמה וגאה על מספר השנים שהצלחת לגדל בהם ילד ונער לתפארת. בנך ז״ל נהרג עם חיוך על הפנים ועם אהבה גדולה בלב. זה אמנם ישמע כמו קלישאה, אבל אין ספק בכך שבנך ז״ל היה רוצה לדעת שאת מאושרת עכשיו בחייך. האסונות נוחתים רק על האנשים שיודעים להתמודד איתם! אני יודעת שזו התמודדות נצחית, כל דקה ושנייה, אבל היום ראיתי בעיניים שלך כמה חוזק ועוצמה יש בך. תודה ששיתפת בסיפור שלך בצורה הכי אותנטית ונקייה שיש. תודה שהיית כנה, ויותר מהכל- תודה שיש בך את האומץ הגדול והכנה להזהיר עשרות בני נוער אחרים. שינית לי את התפיסה על החיים. אינני מתכוונת להלאות אותך בדברי ניחומים, אלא רק להודות לך על החוויה העצומה שנתת לי להרגיש, על הזמן היקר שהקדשת, ועל כך שאת לא מוותרת. זה מדהים ומעורר הערצה. מאחלת לך את כל השלווה והאושר שבעולם. סהר לקח, תלמידת כתה י״ב. ________________________________________
