-
נכתב ב-30 למותו
32 ימים שאתה רחוק,32 ימים של בלבול, של אובדן, של בכי. עם הזמן הפצע מתרפא? נראה שזה רק הפוך. עם הזמן הגעגוע רק גובר והרצון לראות אותך שוב, להביט בך, לחייך אתך הולך ומתעצם. איך איבדנו אותךבין האצבעות? למה דווקא אותך, תומר שמחייך, שמחבק שמסדר שאוהב. איך ממשיכים מכאן הלאה? איך להירדם בלילה? איך להפסיק את דפיקות הלב, את הפלאשבקים, את הכאב. מי היה מאמין שנראה את שמך באותיות שחורות על אבן לבנה אחרי שקפצנו אחד על השני, אחרי שרקדנו, אחרי שנהנינו... אתה חסר לנו לכולם כי היית הכי טוב בעולם. עדיין לא רוצים לקבל, לא רוצים להאמין, ולא רוצים להמשיך עם אותה תחושה שאתה לא כאן איתנו. לעולם לא נשכח אותך, את החיצוניות והפנימיות שלך, את מה שהבאת לחיינו עם הגעתך ואת מה שהפך אותך לאדם כ"כ נערץ. אוהבים מתגעגעים ומנסים לקבל את מה שאף אחד לא מוכן להבין.
