-
אזכרה במלאת 9 שנים
עוד לא מלאו לי 18 ביום התאונה, והנה היום, כ-9 שנים לאחר מכן אני לומד לקבל אומדן שונה לכאב הגדול בחסרונו של תומר. אני מסתכל סביב.. רואה כיצד החיים מתקדמים, ואיני יכול שלא לשים לב לכאב שמלווה את המשפחה עקב האובדן הגדול. יותר מכול, אני לומד להעריך את הפוטנציאל הגדול שנגדע ביום התאונה. החינוך, הערכים, הזמן ושנות ההשקעה של המשפחה אמורים היו להביא את תומר לגדולה, ואין לי ספק בכך. אני תוהה על עתיד ילדיי, ומבין כי כל מה שאני מתכנן להעניק להם, הוענק לתומר ע"י רונית, אורי ושאר המשפחה והחברים. שנים אני מרגיש כבן-בית במשפחת שדה, וחווה אותם ברגעים שונים. איני יכול להישאר אדיש להתלבטות הקשה של משפחת שדה בימים אלו בהם מאיה מטיילת לה בעולם. מי ישלם את "המחיר" לכאורה בגין הרצון הטבעי של מאיה, לנהוג כבני גילה ולטייל בעולם לאחר השירות הצבאי. אני רואה מהצד רק חלק מן הקשיים שממשיכים ללוות את המשפחה כבר 9 שנים.. תאונה אחת שהשפיעה על רבים כל כך.. וכאחד מן הרבים האלו אני רוצה לומר שחלק מתומר יישאר בי לנצח. הוא, התאונה, אתם, הכול ביחד. ויישאר כך לנצח.
