-
9 שנים שאתה לא כאן
תומריק 9 שנים שאתה לא כאן וזה קשה, קשה מנשוא, כואב חותך בבשר החי קשה כי מתגעגעת קשה כי אתה חסר קשה כי חושבת כל הזמן למה? ומה היה קורה אילו קשה כי החיים של כולם נמשכים ואצלי הכל עצר לפני 9 שנים קשה כי כל הזמן יש מאבקים פנימיים קטנים: אם ללכת לחגוג עם חברה שבנה מתחתן, אבל גם מאבקים גדולים: האם נכון לתת למאיה לנסוע לחו"ל לתקופה ארוכה, לאפשר לה להתנסות בחוויות של ילדה נורמאלית, קשה להיפרד ממנה ולשחזר את הפרידה מתומר, קשה לא לקבל ממנה סימן במשך זמן, ולמצוא את עצמי חרדה שמשהו קרה, קשה לשמוע שמאיה אולי תרצה להמשיך לטייל ולא לחזור כמו שמתוכנן, קשה להכיל את מצוקות היומיום, כי אני כבר מוצפת בכל מקרה במצוקה הנוראה מכל, קשה להסתכל אחורה ולהבין שעברה תקופה ככ ארוכה מאז שעזבת ושמבחינת הכאב שום דבר לא משתנה, אבל בו זמנית הכל מסביב משתנה , כל הזמן, קשה כי הזמן של פעם כשהיית כאן מככב במחשבות, ואין מקום להווה, והעתיד שמוחמץ בשבילך ובמובנים רבים גם בשבילי משתלט גם הוא. קשה כי כמעט שום דבר לא מספיק חשוב, לא מספיק נוגע, לא רוצה כלום, לא צריכה כלום, רוצה למצוא שלווה מעטה ולרוב לא מצליחה. קשה כי האובדן שלך גורם למחשבות על הקיום האנושי בעולם הזה, ושום דבר לא ברור ואין תשובות ואין את מי לשאול כדי להבין לאן הלכת? למה? למה דווקא כשאתה בן 18?, מה צריך ללמוד מהמוות שלך? אילו תובנות לגבי ההווה/ העתיד, לגבי האנשים הקרובים אלינו, אלה שמצליחים לסבול אותנו במצבי הרוח הקיצוניים. קשה כי קשה לאבד ילד ששמרת עליו ברחם/שהיה חלק מהגוף שלי, שהצלחת להביא אותו למקום שיכולת להשוויץ בו(למרות ששמרת על ענווה , כי זו דרכך), וברגע אחד הוא נעלם מחיי כולם. קשה כי מה עושים עם חסרונך תומר, לאן לוקחים את הכאב? את החור הזה בנשמה? מבחינתי מדברת עליך, מנציחה אותך, מדברת איתך, אתה איתי כל הזמן ומנסה לאסוף רגעים קטנים של נחמה ואושר וזה קשה ולפעמים בלתי נסבל אבל יודעת ש"בסוף נפגש אתה יודע"... תומריק תשמור על מאיה אחותך הקטנה, ותחזיר אותה בשלום הביתה. אוהבת ומתגעגעת
