-
10 שנים
לפני 10 שנים בדיוק , עמוק ונוגה מבטן, כאב אובדנך, תומר , ניחת על העולם. עד זוב דם , שותת ואינו חדל. יצאתם 3 נערים צעירים, לקדם את פני החיים בניכר, חזרו 2 בלבד, ואתה נפרדת מכולנו לנצח נצחים. החיים מתקתקים עצמם מול שעון הזמן חופזים לעבר העתיד. כל שמחה כאילו ולא צפויה הלב מבקש את שלו, רוצה נחמה, מתגעגעים אליך תומר, האחד והיחיד לאמך רונית , אביך אורי ואחותך מאיה, האחד והיחיד לכל ים אוהביך, נועצים באפילה עיניים משוועות, פורשים אלי חלל ידי געגועים, מפללים לנס, מייחלים לאות , מבקשים מקלט בחיק צל מהעבר , לעיתים צוללים לתוך השכחה , לפתע מתנערים. לקלל את הדין, להכילו? לקבלו? ואיך נחייה? נמשיך הלאה? הידיעה הצורבת כי הזמן אינו מהווה מרפא, בועטת נוקבת וקשה . רונית אורי ומאיה היקרים מי יתן ותצליחו למצוא כנף מחסה בתוך עולם הזכרונות החיים... שצף הקיימות. תומר ישותך מהותך נשמתך חיים בתוכנו הנר לא יכבה גם כשידעך אורו
