-
ילד שלי
תומריק, חזרתי לביה"ח הר הצופים(סבתא אסתר שברה את הירך), הולכת במסדרונות והזכרונות מציפים בכל צעד. לפני 28 שנים מתקשרת לאבא שעובד בגבעה הצרפתית, ומספרת לו שתוך כדי הנקיונות לפסח יורדים לי המים, הכל מהיר , לא מספיקה לקבל אפידורל ואתה מונח עלי, ילד יפה, שמשנה את חיי לנצח. כעבור מס' חודשים אנחנו שוב בהר הצופים הפעם אתה מנותח ניתוח בקע. אבא איתך בלילה, מגיעה מוקדם באוטובוס הראשון ואתה בוכה מרעב, אבל לא נותנים לך לאכול לפני הניתוח. מנסה להרגיע אותך ולא מצליחה, תינוק מתוק שלי. בחודשים הראשונים לחייך אתה בוכה המון ומסתבר שהחלב שאתה שותה גורם לך לצרבת, כשאנחנו מחליפים לך את החלב אתה נרגע. בכל פעם שאני ואתה יושבים יחד , מסתכלת על הריסים הארוכים שלך ולא מאמינה שהילד שנולד לי ככ' יפה. עוברים לראשון וכשאני בהריון עם מאיה מבקשת ממני הגננת להעביר ריכוז לילדי הגן שלך. בוחרת את הסיפור רותי מהירותי(על ילדה שרוכבת על אופניים בצורה לא זהירה נופלת ונפצעת). הילדים יושבים מרותקים לסיפור, לחרוזים. כעבור שנים אתה נהרג על אופניים, סתם אופניים לא חשמליים, לא על אופנוע/טרקטורון/טוסטוס או רכב סתם אופניים רגילים, אדומים. מאז כל הזכרונות המתוקים , המשעשעים, האופטימיים שסבבו אותי בחייך הפכו ברגע אחד לזיכרון מכאיב , עצוב והפכו אותי לאדם קשה, מריר וכועס, ככ' ההפך ממי שהייתי קודם...
