-
11 שנה
היי תומר, הרבה זמן לא התראינו. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה בבית הקודם שלכם. אני כבר לא זוכר את שם הרחוב. הייתי על מזוודות. התחבקנו לפני דלת החדר שלך. תמיד נתת את עצמך בחיבוקים. מיהרת לאיזה תגבור בפיזיקה. עוד שומע את הצעדים שלך מהדהדים במדרגות. לא יכולתי לדעת שזו הפעם האחרונה שאראה אותך. הרבה זמן לא דיברנו תומר. הפעם האחרונה שדיברנו הייתה בטלפון. הייתי בארצות הברית. סיפרת שאתה שוקל לטוס לחו"ל לפני הגיוס. שמחתי כל כך לשמוע את זה. רציתי שתתפנק עוד קצת בשמש לפני שיתחילו הבלאגאנים של הטירונות. עמדת להתחיל מסלול חובלים קשוח. בדיוק סיימת מסלול בגרויות, מפרך לא פחות. היה נראה לי טבעי שתתאוורר קצת. מה גם שמלחמת לבנון השנייה התחילה. עברה בי מחשבה מגוננת שעדיף שתתרחק מכאן לכמה ימים, עד שיירגעו הרוחות. לא זוכר מה היו המילים האחרונות שלך לפני שניתקה השיחה. שעות ניסיתי לשחזר. לא הצלחתי. אני מצטער. הרבה זמן לא חשבתי עליך תומר. זה לא בגלל שאני לא אוהב אותך. זה גם לא בגלל שאתה לא חסר לי עד שכואב בעצמות. זה כי כשאתה אוהב מישהו והוא איננו כבר, המחשבה עליו אין בכוחה לגשר על הפער בין הגעגוע לריק שנותר עם לכתו. הייתי מעביר שעות בלילות לבנים, נובר בחפציך הסדורים במקומם עד היום. מאזין לצחוק שלך בהקלטות. מריח את הריח שלך עד שנגמר. הזמן לא מקל על הכאב. זה סתם סיפור שהאכילו אותנו. הרבה זמן לא בכיתי עליך תומר. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שנזכרתי בך (למרות שאני מנסה שלא) ובכיתי. בכי אמיתי, חסר מעצורים. בכי כזה שהאף נוזל ונמרח בדמעות. אני מספר לעצמי שבגלל שבכיתי עליך כל כך הרבה, מתישהו שק הדמעות שלי התייבש. יבוא יום והוא יתמלא מחדש, אני מקווה. הרבה זמן לא סיפרתי לאיש אודותיך תומר. כבר אחת עשרה שנים אתה לא כאן, איש. גבר צעיר שכמותך. גבינת תלתלים - זה השם שהמצאת לקוטג' בגיל ארבע. איך השתאיתי מההברקה שלך. שבוע לא הפסקתי לחייך אחרי ששמעתי את זה. אתה עם הראש הגדול הזה שלך. "הרבה שכל", היית אומר לי ומחייך בקריצה. טס לעשות סדר במקרר ומחליט על המקום, שחצי ממנו פג תוקף, לקול מחאותיה של אמא. רק כדי שתוכל להכין את המוקפץ הלא ברור שלך. זה עם הכרוב ואטריות הביצים. איך היית עף על עצמך שהכנת אותו. ואחרי שהאוכל היה נשאב, כי אצלנו אוכלים מהר, אתה ומאיה הייתם חומקים לסלון, לקרב עקיצות, מרוחים על הספה. כמה כיף היה לבלות אצלכם. והסוסים, זוכר? חמש שנות רכיבה על סוסים. מאז בר המצווה שלך התחלת לפתח גינונים של אריסטוקרט בריטי - טרוט, דרסאז', קאנטר. סינית התחלת לדבר. למדת את רזי הרכיבה האומנותית. מטר תשעים שרוקד עם סוסים. בזכות אבא, שכמו תמיד תכנן בגדול והפיק לך בר-מצוות-שטח אתגרית. הייתי מוצא את עצמי נאבד בין דרכי עפר, מוריד ואוסף אותך מחוות לא חוות בשעות לא שעות. כולך זיעה נוצצת בוץ. חובש כובע בוקרים. מדלג מעל שלוליות, שובל של בנות אחריך. איך היית מפסוט בן-אדם. ראיתי אותך מצחצח את מדי הרכיבה והכובע, רוכש אקססוריז. מתחרה בשבתות. כשקיבלת רישיון (טסט ראשון, אלא מה), התרחבת לכל הארץ. ובגלל שהיה לך קול מגאפוני ביקשו ממך להנחות תחרויות, ועוד באנגלית. כמה היינו צוחקים מהאנגלית המעוברתת הזאת שלך, שהלכה והשתפרה כי החלטת שאתה רוצה. רסיסי זיכרונות מתאחים לי הערב - תשעה באב, לכדי תמונה מוחשית שלך. פרגמנטים חיים - עור וגידים, גוף ופנים. והנה אתה עומד מולי, מחוייך, עם מעיל המטריקס-השחור-ארוך שלך. והתמונה הזו שאני מתבונן בה עכשיו ומחייך לרגע, היא אפילו לא גרגיר מהמכלול העצום שהיית. היא רק מילים יתומות שתלויות על הקיר. תומר, אני לא שוכח אותך לרגע. אתה תמיד שם מתנגן לי ברקע.
