-
11 שנה
תומריק, ילדי, גוזלי, לאן נעלמת? לאן, למה, איך לא חזרת מהטיול הזה שלפני צבא.? אותן שאלות כבר 11 שנים ואין תשובה ואין נחמה, ואין כמעט, משפט או מילה שיכולים להרגיע את הכאב האינסופי והחלל שנפער בגוף ובנשמה. העולם ממשיך לדהור קדימה בלי לעצור, שחר אלון וענבר שככ אהבת כבר נשואים שיר בת דודתך איתה שיחקת בילדותך גם כן, ניב ואיתי גדלים , ילדים סקרנים וחכמים ועדיין ככ תמימים. מאיה ואביב סטודנטים, ומאיה מתכוננת לטיול נוסף בחו"ל עם רן. "הזמן ממשיך ללכת , אבל בשבילי הכל עומד במקום" כמו שאומר השיר. החיוך שלך הגדול , שעושה אותך לילד שמח אופטימי וחברותי צריך לנחם, אני יודעת, אז למה ככ כואב וקשה? למה לא מצליחה להסתפק בזכרונות הטובים שהשארת כאן?, למה לאן שהולכת מלווה אותי המועקה הנוראה של חסרונך, למה עם כל מוות מיותר, ומוקדם מדי הכל צף מחדש? . הראש מלא בככ' הרבה "רעשים" מחשבות , תמונות, צלילים ואין נחמה. מסתכלת על בני גילך, שהתחילו את החיים האמיתיים ותוהה מה היית עושה היום? היית נשוי? למי? אולי אבא?. בטוח שהיית מביא הרבה גאווה לכולם, כמו שעשית כל ימיך כאן על האדמה הלא פשוטה הזאת. הייתי נותנת הכל כדי להתחלף איתך , אתה שרק התחלת את חייך ואני שכבר סיימה אותם במובנים רבים ככ. צריכה הרבה כוחות נפש כדי להמשיך לנוע במרחב הזה ולתפקד, ואתה יודע שלא תמיד מצליחה. המאבקים הם אין סופיים למצוא את הטעם בכל דבר קטן, וממש לא בטוח שמצליחה. החיבוק הגדול שלך חסר ברמה פיזית ממש ואין לו תחליף. כמה הייתי עושה הרבה אחרת אם הייתי יודעת שחייך כאן קצובים, הייתי מחבקת ומנשקת ומדברת ושואלת כל הזמן, בלי להפסיק. תומריק ילדי, לכתך מכאן הוא העונש של חיי, שעדיין מנסה להבין , עונש שילווה אותי עד שניפגש. אוהבת ומתגעגעת עד כלות
