-
אמא
תומריק, ילד שלי, כמה ימים, שבועות, חודשים, שנים עברו מאז שהשוטר נכנס הביתה ואמר שלא שרדת את הפציעה, ואני צועקת תומר, מסתובבת בחדרים בבית בשדה נחום ואומרת "זה לא יכול להיות, אני רוצה את תומר, ולא מוצאת לי מקום. בבית שלנו שמתמלא אנשים, ולא מוצאת לעצמי שום פינה מאז. כמה געגועים, מחשבות, נסיונות לשחזר ולזכור, להרגיש. אתה שמגיל צעיר חיבקת מכל הלב, גדלת והיית לנער שחיבק את כולם וכולם חיבקו אותו. ילד שהפך לנער איכפתי ואהוב, ילד שידע להעריך את המשפחה וחברים, שפיתח לעצמו תחביבים, שאהב סוסים, והיה מוכן לעבוד בעבודה פיזית, בסוף יום לימודים, כדי לממן את הלימודים בחווה. היינו פעם שולחן עם 4 רגליים, יציב וחזק ועכשיו אנחנו שולחן עם 3 רגליים, לא ממש יציב, מתנדנד ונופל. השנה האחרונה תומריק עמדה בסימן ההמשכיות. אתה יודע לענבר נולדה אלה, לאלון כרמל, לשיר מאי, לרותם של אייל ומרגלית בן ולניר אדיר. וואוו כמה ילדים יפים ומדהימים, אבל לך ולנו זה כבר לא יקרה. רוצה להאמין שבעולם אחר, במציאות פחות אכזרית היית עכשיו איש נשוי, ואולי אבא גאה ומאושר, עם עמוד שדרה וביטחון והשקעה, והיית הופך אותנו לסבא וסבתא גאים ומאושרים. לצערי החיים שלנו קבלו תפנית רעה לפני 13 שנים, ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את החסר הזה. אני לא מפסיקה לחשוב על החיים שהיו יכולים להיות לנו אם לא היית עוזב בפתאומיות כזו. יודעת שהיה הרבה יותר שמח וצוחק ומאושר ולא ככ עצוב ומסובך. האובדן שלך מלווה אותי כל הזמן, מנהלת איתך שיחות, חושבת על העונש שקיבלתי בחיים האלה ולא ממש מבינה למה. האובדן שלך הפך להיות ת.ז. שלי ומנהל אותי במציאות היומיומית. מרשה לעצמי להתחבר לרגש שבי, לעשות מה שנכון בשבילי עם מעט האנרגיות שנותרו בי. הלוואי שהייתי יכולה להתנהל כמו מרים פרץ, האמא שאבדה שני בנים במלחמות, לחייך, לשדר אופטימיות וכח. הלוואי רק קצת, אבל מצליחה רק ברגעים נדירים. אז אם אפשר לבקש משהו תומריק, תן לי את הכח להמשיך קדימה בקצת יותר אנרגיות, בהרבה יותר רגעים של שמחה ואושר, של צבעים בהירים ואופטימיות . אוהבת ומתגעגעת
