-
תומר
"איש יקר אתה יודע כמה זמן אני רוצה לדבר אבל העצב לא יוצא"... ולא משנה כמה זמן עובר, זה פשוט לא נקלט... כל הסיפור הזה פשוט בדיוני, כמו סוג של סיוט שאני מקווה עד היום להתעורר ממנו. אחרי הטלפון הראשון חיכיתי שיגיע השני, זה שאומר לי שכל זה לא נכון ונפלה כאן טעות. הטלפון לא הגיע ואני השלמתי עם העובדה שאף אחד לא התבדח איתי. איך אפשר לתאר את זה? זה קר, וזה יושב בגרון, איפה שהדמעות נאגרות ולא יוצאות. אתה חסר, ו"חסר" אפילו לא מתאר חלקית ממה שקורה כאן, אצלי, אצל כולם. עד היום זה מר- מתוק לי להיזכר בך, ובכל החוויות שיצא לנו לעבור יחד... זה בעצם מה שנשאר... הזיכרונות והאבן, זאת שמונחת כאן מולי, גדולה, קרה וכואבת. זאת שלא מתארת אפילו קמצוץ מהבן אדם שהיית. חם אוהב, בעל אישיות כובשת שאף אחד לא מסוגל לעמוד בפניה. אני כותבת את זה תומר, ויש לי גוש של דמעות בגרון. ואלו דמעות שמסרבות לצאת, משהו בך נשאר איתי, ובעצם עם כל מי שהיית חלק מהחיים שלו כל האנשים שהצלחת לגעת בהם מרגישים בדיוק מה שאני מרגישה כל יום מאז שנה שעברה. אני מתגעגעת אלייך, ואתה נראה לי רחוק, כמו דמות מעורפלת כזאת שאני מסרבת לשכוח. אני חייבת לזכור אותך תומר, אני חייבת לך... ולמרות כל הכאב הזה, אני לא מצטערת אפילו לרגע שהיית ואתה עדיין חלק מהחיים שלי... אתה תלווה אותי תמיד... ואני אוהב אותך תמיד.
