-
כואב..
ב19.2.2008 אמא של תומר הרצתה לנו על בנה ועל כאבה בבית לוינשטיין, ורציתי להגיד משהו אחד... היא השאירה בי כאב, אני לא מכיר אותך תומר, אבל אני הרגשתי את הכאב בדמעות של אמא שלך ובחיוך העצוב של אמא שלך בכל תמונה שלך עם ענבר חברה שלך וממש כאב לי.. שאלתי אותה שאלה אחת שעניינה אותי.. כמה זמן לוקח להבין שלא תחזור יותר.. ואתה יודע מה היא אמרה? אף פעם.. תמיד איכשהו הם יחכו לך שתיכנס בדלת ותגיד שנהנית באי כוס שביוון, ושהכל בסדר איתך.. דבר דומה קרה לי עם סבתא שלי. היא נפטרה וכל פעם כשאני הולך לבית שלה הריק אני מחפש אותה אוליי היא תצוץ מאיפשהו../= אז לסיכום, נגע לי מאוד ללב הסיפור של אמ'ך, ואמא שלי גם כמעט בכתה איתי כשסיפרתי לה עלייך כי היא מכירה אותו סיפור בדיוק על ילד אחר מהערבה שנהרג על אופנוע ביוון, ואני מקווה שתעזור איכשהו למשפחתך להתגבר עלייך, למרות שאני יודע שזה לא אפשרי. שלכם, ירין נר מחדרה תלמיד כיתה י"ב שהבין המון דברים על החיים ועל הנהיגה בזכותכם. תודה. נ.ב. רונית.. יש לי עצה אחת, למרות שאני עדיין ילדון לעומתך ואני לא מכיר את הסיטאוציה הזו (שלא נדע מצרות) אבל אני מציע כדי להקל על הכאב, במקום שתפחדי מהחדר שלו כמו שאמרת, וכל עם תפחדי שיזכירו לך אותו כי תבכי, תשמחי לדבר עליו, כי זה מה שהוא היה רוצה אני מניח, שתתגאו בו, בכל זאת הוא היה הבן שלכם והיה חייכן וחכם וילד טוב! מקווה שעזרתי.. אבל רק שגרמת לי לחשוב המון עליכם ועל הסיפור המרגש שלכם.. מצטער..
