-
אחיין שלי
תומר, אחיין שלי. ביום ככל הימים נעצרו מחוגיך. אני מנסה לכתוב אותך בדמעות מלוחות. כואב לי בכל תא של הגוף, שורף לי בכל נים של הנפש. אני מתחמק ממותך ההזוי וראשי מורכן. אני בורח מאינותך בריצה מטורפת כמי שאש אחזה ברגליו. מתייסר להישיר מבט אל הכלום העצום שנפער, שהותרת. מאיפה אתחיל לתאר אובדן של חיים צעירים, תוססים, שוצפים, מלאי הבטחה? פי נאלם דום לפניך. שפתי העשירה פושטת רגל, הופכת דלה, ענייה עד מאד. ואילו מילים יעזו כאן לצייר זיכרון חד של תינוק יפהפה עם לחיים סמוקות, תפוחות כמו שתי סופגניות? ואילו משפטים רצוצים יספרו על עיניים צחקניות שאהבת חיים אדירה, זורחת מתוכן? ואיך גדלת מאז שפרצת לאוויר העולם. אחוז תזזית, משובב לב ועין. רודף את הזמן. חותר להספיק, לעשות, למצות. זיק שובבות מתפרץ וגואה ממך. ונצצת למרחוק מערש לידתך, יהלום גולמי שכמותך. איך דרך וזהר כוכבך. וחזיתי בך מן הצד, משתאה ונפעם מן הפלא שאתה. חרד לך לעתים בסתרי לבי. התעצמת מאז. העמקת. החכמת. הפכת לאיש. השתרגו שריריך. היתמרה קומתך לצמרות העצים. ויפית כל-כך מבפנים, מבחוץ. ונתת כולך לכולם במנות עצומות. ונגעת, חיבקת חזק בידיים של קסם. כמה אהבת, נאהבת עד כלות. עד לשפת הקצה. וחווית הכל מן הכל מחמדי, בחמשת חושיך. וטרפת את בשר החיים, כגור אריות האחוז ברעב ללא שובע. ואז, בשיא פסגותיך נלקחת מכאן, במחטף מקומם של גורל לא מובן. גרזן משונן, בהבזק של שנייה ניתק פתיל חייך ואינך עוד לפתע ודי. איזה עולם זדוני זה שמהפך ביוצרות, מתעתע כך בבריותיו. מעמיד קהל אוהביך מול חותמת שיש קרה החצובה מן הסלע. חותמת סופית, דוממה וצורבת. וכמה ארור הוא המוות שחמד אותך עלם-חמודות. ובא בחטף, כגנב באור יום, ושדד אותך לעצמו מאיתנו. לך, עלה ותרכב לך לעבר הררי הנצח. אל ממדים חדשים, מאתגרים. תפלס נתיבים חדשים בשדות המרומים. תדהר עד אינסוף בין ערוגות עננים. ישוב גאה וזקוף על חד-קרן צחור עבות רעמה. וחיוך ממזרי כמו מולחם לשפתיך יאיר לתמיד את הקלסתר של פניך. מגדלור איתן הנטוע בלב השמים, מצפן של טוב-לב לנשמות אבודות שתועות במעמקי רקיעים. וכאן, למטה, במשעולי החיים, נטושים, נשארנו אנחנו. מתבוססים בריק שאינך, שהיית. ערומים מהילה ענוגה העוטפת בחום. עורגים לדמותך הנהדרת שהפכה נעדרת. וחדר יתום מאביק לאיטו, נאחז בבדל ריח דוהה. ועיניים כלות מחפשות ותרות לבלי הרף. ואוזן כרויה תדמיין צעדיך, תשמע בת-צחוקך המדבקת באושר. ושורה ארוכה של ליבות שותתות נשזרות זו בזו על חוט זיכרונך – אתה שפועם בליבנו, מוחשי עד כאב. אחח תומר שלי, אחי הצעיר - דגול מרבבה, רבב לא דבק בו. כמה קטן אני בבואי להספיד אותך. ומה רחוקה ממך זו הקינה שנות אור - תשליל השמחה התמידית שחייכה את חייך. וכמה עלובות מילותיי, כמה שדופה שפתי. וכיצד אצופף כל י"ח שנותיך לדף מנייר, בגופן מסוגנן?! ואיך אחפון בכפי גרעין הווייתך הנדירה במילים חסרות פשר? איך אקלע אל חוט שערה ואקים לתחייה את דמותך הקורנת? ולאיפה הלכת שהרגע היית פה?! ואבחר בחיים - שמך הנרדף, בשבילך יקירי. בחיים היפים צבועים באופטימיות: בשקיעות אדומות הנושקות את הים. במשק יסעורים הרוחפים בשמי תכלת. בשטיח פרחים שארג האביב. בפרי עסיסי הנקטף מבוסתן. בניחוח מתוק של גשם ראשון המדגדג בנחיריים. בשירים, ריקודים. באהבה טהורה, חולשת-כל. אפסל לי שמחה מן הבוץ של האבל, אשרטט לי חיוך מן הדם של העצב. בי נשבעתי. בשבילך
