-
בשלושים
תומריקו שלי,
איך ממשיכים מכאן לשגרה, איך אוספים כוח להשמיך לחיות? לחייך, לצחוק, לתפקד... הכל כ"כ קשה, שביר, כ"כ לא מובן מאליו. אני עצובה, אני לא מבינה איך הילד השמח שלי, זה שכל הזמן חייך, שאהב את כולם - כבר לא פה. אני מחכה לך, שתפתח את הדלת ותכנס כאילו כלום, אבל הימים חולפים ואתה לא חוזר.
בימי השבעה אבא ואני , ללא שנחליט על כך, דברנו עלייך כל הזמן, הראנו תמונות שלך, קטעי וידאו, הכנסנו אנשים שלא הכירו אותך לחדר המסודר שלך, כדי שכולם יבינו מי זה תומר, מה זה הילד היפה והנפלא שלנו.
מישהו אמר לי - תומר היה יותר מידי טוב לעולם הזה - ואני חושבת שזה נכון. קיבלנו אותך למעט מידי זמן, ובשנייה הכל נגדע.
תומר אוהבים אותך ככ, חושבים כל הזמן איך להנציח אותך ואת הילד המאושר שהיית ומבטיחים להמשיך הלאה.
תומריק לעד תשאר הילד היפה והחכם והמוצלח שהיית.
תשמור עלינו מלמעלה.
