-
בשלושים
תומר בני,
במקום לגייס אותך וללוות אותך לבקו"מ,
במקום לבקר אותך בשבתות בבת גלים,
במקום לשמוע את צחוקך המתגלגל בין חדרי הבית,
במקום לראות אותך פורח לתוך החיים,
אנחנו כאן לא נפרדים ממך. כבר חודש ימים הדמעה לא יבשה מעינייינו ואתה צרוב בתוכנו.
אף אחד לא יכול לחלוק איתנו את העצבות ואת המדרונות שאנו חווים בעת שאנחנו מתחברים אלייך. כן הצער תופס אותנו בכל שעות היום בכל מצב.
אין לנו יכולת הדחקה ואנחנו מרגישים אותך בגוף בתוך העצמות. אבל שלא יהיה לך ספק, אנחנו מוקפים במשפחה וחברים שעושים ככל יכולתם לפתוח סדק בעננת העצבות ששורה עלינו.
כלפי חוץ אנחנו נראים ונשמעים אותו הדבר אםבל אם תעשו לנו צילום רנטגן תראו שקיבלנו ביס גדול בלב, פצע שלעולם לא יגליד עד הסוף.
הכוח האמיתי שיש לנו הוא הכוח לבחור את דראכנו לעתיד ואנחנו בחרנו בחיים.
לאמא, מאיה ולי יש עוד משימות רבות להשלים והאחריות לגורלנו ולשותפות עם יקרינו וחברנו היא רק שלנו.
על כן נאסוף את השברים ואת מעט האופטימיות שנשארה וכך בכוחות מלוכדים של משפחה קטנה נצעד איתך קדימה אל עתיד.
