-
תומר
תומר, אני כותב לך עכשיו במלאת שנה ללכתך בלי לשוב, אני רוצה לספר לך כמה אתה חסר וכמה שזה קשה. כמעט כל דבר שקורה בחיי אני נזכר בך, אם זה לאכול סיני מוקפץ לארוחת צהריים כמו שהיית נוהג להכין, או שסתם לראות מישהו לא מוכר ברחוב, גבוה, בעל ביטחון עצמי רב שנהנה מהחיים. באופן מסוים תמיד הערצתי אותך ואת הדברים שאתה עושה. אתה תמיד העזת והיה לך את הביטחון שאף אחד לא יכול לעצור. אני זוכר כמה סבתא פחדה כשאמרו לה על צניחה חופשית שאתה תעשה, היא בקושי ניסתה לעצור אותך כי היא ידעה שזה לא יעזור, וזה באמת לא עזר. היית אמיץ וצנחת בגיל 13, אני עכשיו בן 15 ואני אפילו לא חושב על לעשות משהו כזה כי אני יודע שאני אף פעם לא אעיז לעשות משהו מפחיד כל כך כמו שאתה עשית. אבל זה מה שאהבת, לעשות חיים, וניסית להספיק כמה שיותר. אני התחלתי קורס צלילה בידיעה שאתה כבר עשית אותו, ושאתה צוללן מוסמך. קיוויתי שתהיה לנו הזדמנות לנסוע לאילת ולצלול ביחד איזה יום, אבל פספסתי את ההזדמנות ועכשיו כבר מאוחר מדי ואתה לא איתנו. אתה תמיד במחשבות שלנו ותישאר בליבנו לעד.
