-
קשה בלעדיך...
כבר כמעט 5 חודשים עברו מאז התאונה... בכל פעם שקורה משהו קשה וכואב אומרים "שהזמן ירפא את הפצעים". אך כנראה יש כאב שהזמן אינו מרפא, אלא רק מחריף... ככל שעובר הזמן, היעדרותך הופכת ממשית יותר, והשכל מבין יותר ויותר שכבר לא תחזור. הגעגוע רק הולך וגובר, והחור בלב רק גדל.. אתה נמצא אצלי כל הזמן בחלומות ובמחשבות... כשאני חולמת עליך, אתה תמיד שמח וקופצני, מספר בדיחות, ואז בשלב מסויים בחלום אני מבינה שאתה בעצם אינך והחלום הופך סיוט ואני מתעוררת ממנו בבהלה... עזבת כל כך מהר, ולא הספקתי להכיר אותך באמת... הכרתי אותך מגיל אפס אך לא הכרתי אותך לעומק... תמיד חשבתי שנהיה בקשר כל החיים ותמיד יהיה לנו זמן לדבר ולהכיר ולהתקרב עוד יותר.. יש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי להגיד לך, כל כך הרבה חוויות שלא הספקתי לעבור איתך.. עזבת מהר מידי, והשארת את הכל פתוח, הכל באוויר, אין סגירה של שום דבר, המחשבות מתרוצצות, והלב לא מרפה ופשוט מסרב להפנים שאתה כבר אינך... תומר, ילד שתמיד מחייך... שמח, צוחק... כך תמיד אתה מופיע בזכרונותי... אל תפסיק לחייך ושמור עלינו מלמעלה אוהבת ומתגעגעת סתו.
