-
לרונית ולמשפחת שדה
שלום, קוראים לי אלעד . מ. ואני מתיכון "מקיף עומר" ליד באר שבע. השתתפתי בהרצאה ורציתי לשתף אתכם במקרה שקרה לי בבית הספר לפני שנה וחצי... סיימתי ללמוד בשעה מאוחרת (4) ובשעה זו נגמרים החוגים של חטיבה תחתונה. הודיעו לנו בבית הספר שהמנהרה סגורה (בית הספר נמצא אחרי כביש ראשי) בגלל שהיה חשש לחומר רעיל. התחלתי ללכת לכיוון הבית עם שני חברים שלי והם חצו את הכביש וקפצו מעל הגדר(יש גדר בין הכביש לבין המדרכה). אני החלטתי שאני עובר דרך המנהרה ולא הבנתי למה הם עוברים דרך הכביש (לא ידעתי על החומר). כמה שניות לפני שנכנסתי למנהרה שמעתי חריקה של רכב. כשהרמתי את העיניים ראיתי אופניים טסות לכיוון שלי והבנתי שקרתה תאונה. תאונה שדי שינתה לי את החיים!. התחלתי לרוץ לכיוון הרכב , בדרך התקשרתי למשטרה מלחץ כי לא זכרתי את המספר של מגן דוד אדום, הילד היה מחוסר הכרה. הנהג הפוגע נלחץ וטען שהוא דוקטור. ראיתי שהוא לא עושה כלום ורק מסתכל על הילד ומחכה שהאמבולנס יבוא. בבית הספר כמה חודשים לפני למדו אותנו לעשות החייאות והנשמות במצבים מסויימים. נזכרתי בזה והתחלתי לעשות לילד הנשמה... כולי התמלאתי דם ודקה אחרי שהאמבולנס בא האמא והאח של הילד הגיעו. האמא התחילה לצרוח "שמישהו יעזור לי" והאח רץ אל הילד והתחיל לשאול מה קרה... הוא היה בשוק. באותו זמן אבא של אחד החברים הגיע ולקח אותנו הביתה... באותו רגע שנכנסתי הביתה כנראה באמת הבנתי מה קרה באותם הרגעים שם בצומת והתחלתי לבכות... התקשרתי לאמא שלי ובקשתי ממנה שתבוא והיא חשבה שאני צוחק כי הצחוק שלי אותו הדבר כמו הבכי בטלפון... כשהיא הגיעה הביתה ביקשתי ממנה ללכת לבית החולים לראות מה קורה עם הילד. היא לקחה אותי וכשהגענו לשם המשפחה התחילה לשאול שאלות. אמא שלי אמרה לי לענות להם עד שהם ירגעו וזה מה שעשיתי. התחלנו להתפלל בבית החולים, אני והאחים שלו, לשלומו של הילד. אחרי כ4 שעות אמא שלי אמרה שנלך הביתה וכבר המשפחה תעדכן אותנו מה קורה. כשהגעתי הביתה ניסיתי להרגע והלכתי לישון. לא ממש הצלחתי להירדם אבל ניסיתי. אמא שלי העירה אותי באמצע הלילה ואמרה לי שהילד נפטר. היא אמרה שיש עוד מעט הלוויה ושאלה אותי אם אני רוצה ללכת. אמרתי לה שאני רוצה. כל ההלוויה חשבתי לעצמי איך היה אפשר למנוע את המוות המיותר הזה והתשובה היתה דיי ברורה... הילד נהרג מפגיעה מוחית קשה בגולגולת ולא שרד. הוא בסך הכל היה בן 13 לפני בר מצווה! אני רציתי ואני רוצה להאמין שאם היתה לו קסדה היום הוא היה איתנו. חודש אחרי המקרה רק התחלתי להוציא את התמונות מהראש ולחשוב כבר הלאה. הסיבה שאני משתף אתכם משפחה יקרה היא מפני שראשית הייתי חייב לספר את הסיפור שלי למישהו שבאמת יכול להבין אותי ולא לשמור בבטן. שנית מפני שההרצאה נגעה לי ישר בנקודה הרגישה הזו וכל ההרצאה הבנתי כמה שהמקרים הם דומים והזדהיתי איתכם. ודבר אחרון והכי חשוב הוא שכמה שקשה לאבד בן וזה הדבר הכי נוראי שיכול לקרות ואני ראיתי את זה עם ההורים של מתן (הילד) וראיתי את זה גם על הפנים של רונית בהרצאה ואני מזדהה איתכם, תהיו חזקים בשבילכם ובשביל הסובבים אתכם ותמשיכו הלאה. אני מחזק אתכם ממש ומאחל לכם שתצליחו להתגבר ולחזור לשיגרה כמה שיותר מהר ושתהיו חזקים!. ואני מודה לך , רונית, וממש מעריך אותך על ההרצאות בבית לוינשטיין ואני מקווה שההרצאה שלך תרמה לכמה שיותר אנשים ונגעה לליבם!.
