-
תומריק
יום שישי בלילה, יומיים לפני יום הולדתך ה- 20 ואני יושבת ובוכה. בוכה עליך, על לכתך בטרם עת, בוכה על הוריך שמתמודדים כמיטב יכולתם, בוכה על מאיה שכולם מנסים לעזור לה למצוא את דרכה בלעדיך, בוכה על הסבים והסבתות שמזדקנים וקשה להם לעכל מה נפל עליהם ובוכה על כולנו... כל יום וכל היום אני מרגישה אותך מעבר לכתפי, בוחן, מחייך, מייעץ אבל כל כך חסר. אני מדברת עם אנשים על נושאים שונים והדמעות לפתע מציפות את עיני. מי שיודע למה-מבין ומי שלא תוהה מה קרה. קרה המון! החיים שונים! התבגרנו ברגע. מאנשים באמצע החיים שכל החיים עדיין לפניהם, הפכנו לאנשים שתלאות החיים על כתפיהם. תומריק, חיינו נמשכים, אך בלעדיך הם נראים אחרת. אני מאמינה שאתה צופה בנו מלמעלה ומצר על סבלנו אך אין באפשרותך להקל. אנו מנסים להראות לעולם שהכל בסדר, אנו שחקנים טובים, אך בפנים נשברים. תומריק, לאחר שנה וחצי בלעדיך, התבגרנו. אנו משפחה שמחה ואופטימית, ונמשיך לשדר עסקים כרגיל בכאילו. אין לנו ברירה, יש עימנו את הדור הצעיר שחייב למשוך קדימה ולא לחיות באבל תמידי. מקומך עימנו תמיד, בתוכנו, ובנשמתנו. ממשיכים הלאה וגם חוזרים אחורה מעת לעת. לזכרונות, לתמונות, לקולך מהווידאו ומייחלים לשבריר שניה שהכל היה נראה אחרת. תומריק, ביום ראשון ליד קברך נפגש שוב כולנו, ודע לך שאהבנו ואוהבים אנו אותך לעד. מתגעגעת, אלונה.
