-
יקרנו, תומר
לפני שנתיים הלכת בלי שוב ולנו נפתח פצע לכל החיים. פצע שחלקנו נמנע מלהראות בד"כ למעט פעם בכמה זמן - כמו לדוגמא ליד המצבה ביום שישי האחרון. כמו למשל כאן ועכשיו. כאן כל אחד יכול להראות את הפצע שלו. בעצם לכתוב על הפצע שלו, כדי לנחם ולהתנחם. להזכיר אותך ולקרוא את מה שכתוב כאן זה מנחם מעט. אך גם מכאיב. לכן חלקנו נמנע מלהזכיר ולכתוב על תומר, כדי להדחיק את הכאב. אך מדי פעם, יחד עם הכאב, חלקנו מזכירים וכותבים על תומר. למרות הכאב ולמרות הקושי בחשיפת הרגשות. למרות הקושי במציאת מעט המילים שיכולות לנחם (אך גם להכאיב). לקראת יום שישי האחרון היה לי בעיקר קשה למצוא מילים מנחמות. את הכאב המשכתי להדחיק ומצאתי נחמה במפגש המשפחה והחברים של המשפחה. לחלק גדול מהם אין מילים מנחמות. אך חלק מהנחמה היא עצם הנוכחות, החיבוק, הנשיקה ולחיצת היד. משמח לראות איך משפחת שדה בונה בית עם חברים / שכנים ובמקביל, ברגשות מעורבים מכרה את הדירה בה גדל תומר. החיים ממשיכים ומשפחה אחרת תגדל בה ילדים. לילה טוב, ישראל
