-
תומריקו שלי
לפעמים נדמה, שהקלישאה של הזמן לא באמת עוזרת... שעם הזמן זה נהיה יותר קשה ומפחיד לשכוח איך היו החיים לפני כל זה. לפעמים אני מדמיינת מה היינו עושים אם היית עכשיו פה איתי, איך היית מגיב לכל הסיפורים האלה שמצטברים עם הזמן (הטובים והרעים)- היית נותן את העצות הכי טובות שרק יכולתי לבקש ועם חיבוק דב ענקי היית פותר הכל. מאז שעזבת, הרבה השתנה כאן ואני פשוט לא מוצאת את המילים לספר לך בזמן כ"כ קצוב על שנתיים שלמות. איך כל יום שעובר אני לא מפסיקה לחשוב עלייך ולספר לכל הסובבים, גם אלה שלא הכירו אותך עד כמה היית נפלא. לשמוע מהמון אנשים איך הם אהבו אותך ובאמת עשית להם טוב על הלב. בטח היית מאוד גאה לשמוע שאני בצבא, רוצה להיות קצינה ועושה את השירות בשביל שנינו. היית מאוד שמח לשמוע שההורים שלך קנו בית מקסים ושניב כבר ממש בנאדם קטן... אבל את כל זה, אין לדעת אם אתה יכול לראות או שאני מחדשת. הייתי רוצה לקפוץ מידי פעם להגיד שלום, מן משהו חפוז כזה... לראות שהכל בסדר וטוב לך שם למעלה כי אני קצת דואגת, ואפילו מתגעגעת המון! הייתי רוצה לקבל איזשהו סימן שאתה שומע אותי וגאה בדרך שבה אני בוחרת להמשיך את החיים בלעדייך, כי אני זקוקה לאישור. בלית ברירה אני נפרדת ממך גיבור שלי, ומבקשת שתנוח על משכבך בשלום שתחשוב ותתגעגע אלינו, כי אנחנו פה למטה אוהבים אותך מאוד. משיירת מלאכי השמיים שסביבך, אני מבקשת שישמרו עלייך, וישמרו טוב, כי אתה ראוי למשמר שכזה. אוהבת אותך קוצקוצ, תמיד
