-
רונית
רונית היקרה. אני מנסה לכתוב והמילים אינן יוצאות מפי. אני מרגישה שכל מה שאומר לא באמת יעזור אלא ינחם במעט. נכנסת אלינו הבוקר, והוצאת תמונה מהתיק. כולם הסתקרנו ופתאום נוצר שקט, דממה, מין שתיקה מצמררת. התחלת לדבר והבנתי שהשיחה עומדת להיות קשה. סיפרת את הסיפור ואני , כלא ברצוני, החלתי מזילה דמעה אחר דמעה. אני חושבת שנדרשת לאגור כוחות רבים ואומץ רב בכדי לעמוד מול כיתה שלמה ולספר את הנורא מכל. את אישה מקסימה שהחיים הפכו לך לקשים ברגע. אני מתארת לעצמי שלקום בבוקר ולגלות שהבן שלך איננו, זה לקום אל תוך חלום בלהות שלא ייגמר לעולם. אך לפעמים צריך לדעת להמשיך הלאה, ונכון שהחיים לא יחזרו להיות כקדמותם ונכון שזה קשה מאוד, אך בבית מחכה לך ילדה שזקוקה לאמא, והחיים עוד לפניה, ובבוא היום גם ילדיה יזדקקו לסבתא ואולי אז תמצאי קצת נחת. ולמרות שזה ישמע מוזר, אני חושבת ואף גם בטוחה שתומר תמיד ישמור עליך מלמעלה, ויותר מכל ירצה שתחייכי ותמשיכי בחיים. היום הבנתי את החשיבות האמתית של החיים, על מה צריך לומר תודה, מהם הדברים שעושים בן אדם מאושר ושצריך לומר תודה על כל שנייה בחיים. "רגע אחד יכול לשנות עולם שלם". לא נותר לי עוד הרבה מלהוסיף חוץ מלאחל לך אושר, בריאות ושלא תדעי יותר צער. סיפורו של תומר תמיד יחרט בליבי. טליה הבר.
