-
.......
רונית יקרה, מאז שסיפרת לכיתתי את הסיפור על בנך תומר ז"ל אני עדיין חושבת, עליו, עלייכם, על החיים המוות ומה שביניהם. נדמה שיש לי כ"כ הרבה מה לכתוב, אבל כמו שטוטי שריד כתבה בני האדם כ"כ עניים במילים שזה מפחיד. וזה אכן כך. כשסיפרת את הסיפור על תומר חשבתי כמה כוח צריך להיות באדם, כדי להיות מוכן לחשוף חלק כ"כ אישי ועם זאת כ"כ משמעותי מהחיים שלו בפני כיתה שלמה. ראיתי בעינייך את העצב ועם זאת את הכוחות שהיו בך. רציתי פשוט לתת לך חיבוק ענקי, רציתי למצוא את המילים לנחם אך לא מצאתי. תהיתי מה עבר עלייך ברגע שהבנת מה קרה.. אבל פחדתי לשאול. סיפרת על נקיפות המצפון שאת מרגישה ורציתי שתדעי שאת באמת באמת לא אשמה!!! תארתי לעצמי כמה קשה זה ללכת לישון בלילה ולהתעורר בבוקר עם עיקצוץ מציק שכזה, שלא נותן מנוח... ולהצליח להמשיך, להמשיך לחיות עם כאב כזה עמוק זה משהו שדרושים לו הרבה כוחות, ואני שמחה שהמשכת, כי אני מאמינה שזה מה שתומר היה רוצה. אומרים שברגע שאדם נולד, אפילו לפני כשהוא ברחם, נקבע יום מותו, מה שאומר שלא היה סיכוי בעולם שאת היית מצליחה למנוע משהו שהיה עתיד לקרות, ואני מאמינה שהעובדה שכן נתת לתומר לסוע וכן נתת לו לחוות את הרגעים האחרונים שלו במקום שהוא כ"כ רצה להיות בו, אני מאמינה שעל זה הוא מודה לכם מאוד. אני לא אכנס לאמונות לגבי החיים והמוות, כי אפשר לכתוב על זה שעות וממילא תמיד יהיו חילוקי דעות בנושא. אבל באמת חשוב לי שתדעי, שלדעתי את אמא מדהימה!!! וזה לא נכתב רק כדי לגרום לך להרגיש טוב יותר, אלא כי אני באמת מאמינה בכך. אני מאמינה שילד נפלא כמו אותו ילד שנראה מהתמונה שהראת לנו באותו יום, למד מכם את כל מה שהפך אותו למי שהיה. אני שולחת לך ולכל בני משפחתך את כל תנחומי, ובואי נאמין, ששם למעלה במקום שבו כל הנשמות הטובות והמלאכים נמצאים, בואי נאמין ששם לתומר טוב יותר.
