היומן

1. טוטי שריד 07.10.2008

   בית לוינשטיין

   רונית היום הצטרפנו אליך רוני ואני. זו הפעם השנייה שאני שומעת אותך מספרת לקבוצת נוער את סיפור חייו בזעיר אנפין של תומר. היה הבדל בין הפעם הראשונה בהרצאה בכיתה י"ב בביה"ס מקיף ח' בכיתה ספציפית לבין ההרצאה היום באודיטוריום של בית לוינשטיין. בפעם הראשונה בכיתה - היה מאד אינטימי. קרוב ---- מרחק של קיר לקיר בחדר רגיל, 40 תלמידים. הייתה דממה. העברת את אלבום התמונות המיוחד, העברת את היומן עם המכתבים, העמדת את תמונתו הגדולה של תומר - רכוב על אופניו, והראית את העיתון. פתחת ב - "... ידיעה קטנה, חסרת משמעות בעמודים פנימיים"... הכל היה קרוב לבית החזה שלך. היום - הגודל הפיזי נתן את האפשרות ל- נסות - לא להתחבר. (אבל.. ללא הצלחה!!!!! כי גם חדר גדול לא יכול לעמוד מול אמא אחת כואבת, והדמעות זלגו . ) העיתון נראה קטן במיוחד, התמונה גדולה ככל שתהיה נראתה בחלל הזה לא גדולה במיוחד.. והתחלת את סיפור משפחת תומר שדה - באותה הדרך. לאט לאט - סיפרת על ילד אנונימי - כאשר - - 12 דקות של סרט - והשיחה של - אחרי הסרט הם הם גרמו גם לזבובים שבחדר להפסיק לנוע. מספיק לשמוע את שאלות הנוער הזה... וכל שאלה מתעסקת ב- איך? כיצד? ומה תעשי? והתשובות נעות בין הברור לבין הצד הלא יודע איך מתנהגים. והניסיון הכנה שהם לנחם ולומר שאולי הידיעה שהילד הזה חווה כל כך הרבה ריגושים גדולים ומיוחדים שבאמת באמת ישנם אנשים שאפילו לא חולמים להגיע לעשייה אתגרית כזו. ומצאתי אותך ממשיכה בים ההתלבטויות של - איך ממשיכים, ואיך מנציחים, ואיך שמחים ואיך עצובים. והישירות שלך והדרך הבלתי אמצעית שלך והיושר הפנימי בו את מעבירה לקהל כל כך צעיר את המסר של - אין דרך חזרה. אין אפשרות להתחרט - שמרו על עצמכם - היא מדהימה. אני מבטיחה לנסות להמשיך להיות איתך ולדבר איתך כמו שנדמה לי שהצלחתי עד עכשיו. מאחלת לך תמיד את הטוב שתהיי מסוגלת לקטוף. מאחלת לך ולאורי ולמאיה - כוח בחווית השינוי שבחרתם לעשות. והנאה צרופה מעץ חדש, מפרי מלבלב, משיח תבלין טעים... וערסל מתבדר ברוח. אוהבת מאד. טוטי

חזרה ליומן