-
רונית
שלום, היינו בבית לוינשטיין יחסית מזמן , היינו במסגרת בית-ספר, כיתות י"א .. באנו לשמוע ולראות לנסות להבין , להבין שצריך להיות באמת זהירים בכבישים, להבין כמה שזה חשוב, וישבו שם בערך שעתיים עד שאת נכנסת עד אותו רגע הקשבנו ריחמנו על האנשים שראינו מסביבנו , על האנשים בסרטון שהראו לנו כשנכנסנו, אבל זה לא הימם כלכך כמו שזה הימם באותו רגע, אותו רגע שנכנסת וראינו אותך וישר הבנו שאת אם שכולה, אם שאיבדה בן, באותו רגע כל המחשבות יצאו מהראש, וכל כולי הייתי מרוכזת בכל שנייה, בכל מילה שאת אומרת , בכל תזוזה שלך , בכל דמעה, ויחד עם הכל לא יכולתי להבין איך את יכולה לבוא ולדבר , לתת הרצאות לילדים עכשיו כמעט בגילם של תומר, ואז הדלקת את הסרטון במסך, והייתה דומייה , דומייה כזאת משכבה של 250 תלמידים לא שמעתי המון זמן , התחיל הסרטון ולי היו דמעות , הן ירדו במהלך כל הסרטון , אבל ראיתי אותך , הסתכלתי , ראיתי איך בכית, ולא יכלתי ולא יכולה עדיין להבין את הכאב הכל כך מר אני לא יודעת איך את מרגישה ולא יכולה להבין זאת בהיגיון , אבל החלק שאני מבינה, זה שאני כן מצליחה להתחבר אליו שהוא רק אלפית ממה שאת מרגישה , החלק הזה הוא כלכך מר, וכלכך כואב... את כלכך חזקה, אישה אמיצה, ואם מדהימה לתומר, תודה רבה לך שבשבילנו הרצת בהרצאה , ואני אגיד שלי מהראש זה עדיין לא יוצא , ואני כן מנסה להיזהר, אני פשוט זוכרת את הדמעות שלך.. אחת מהבחורות שניגשו אלייך בסוף ההרצאה, בחוץ כבר.. תהיה חזקה. יהיה זכרו ברוך,
