-
שלוש שנים מאז שהלכת
תומריק, ילד שלי מחפשת את המילים להסביר לך כמה אתה חסר, כמה תחושת הפספוס עם לכתך גדולה כ"כ. רק התחלת את חייך , סיימת את הפרק הראשון, עמדת להתגייס לצבא ולא הספקת, בימים אלה היית צריך לצאת לחופשת שחרור ואולי היית חותם קבע כמו שחר, אלון ותומר... היינו משפחה קטנה ומאושרת, ומאז שהלכת מכאן נעשינו קטנים עוד יותר: אבא אמא וילדה וילד שנמצא במקום אחר. אתה אולי יודע שבמהלך השנתיים האחרונות הצטרפו לחיינו ניב איתי וגם שחר הקטנים. אני בטוחה שהיית אוהב אותם ונהנה מהם כמונו. אתה לא כאן איתנו בעולם הזה אבל אני רוצה להאמין שבמקום שבו אתה נמצא אתה מוקף רק טוב, שלווה ורוגע. הפכת אותי בן שלי מאדם אנונימי לאדם שנחשף להמון אנשים. במהלך השנה אני מספרת את הסיפור שלך לתלמידים מכל הארץ שבאים לבית לוינשטיין וכך מנציחה אותך בכל פעם מחדש. בחטיבת "גנים"הוקדש חדר לזכרך, בנושא בטיחות בדרכים ואנחנו תרמנו את חלקינו בהתרגשות רבה. אני יודעת שהלכת מכאן באחת התקופות המאושרות בחייך, מצאת אהבה, אהבת והיית נאהב וזו זכות שאין לזלזל בה. היית אהוב על חבריך מביה"ס, מהרכיבה על סוסים ובעצם בכל מקום או אדם שבו נגעת, הרווחת את האהבה הזו בכך שנתת מעצמך ללא חשבונות ולימדת אותנו להיות אנשים טובים יותר. תומריק אנחנו מוקפים באנשים שכל אחד בדרכו מחזק ומושך אותנו קדימה וזו משימה לחלוטין לא פשוטה, כולנו מתגעגעים ואוהבים עד כאב אבל גם מנסים ללקט רגעים קטנים של אושר....
