-
עם געגוע...
תומר, כמובן שאני אתחיל בלדבר על הילדות שלנו ביחד, כשאני מנסה להסתכל אחורה ולהיזכר אני פתאום מבינה לכמה טיולים, צימרים, פיקניקים וימי כיף לקחו אותנו. אין ספק שהייתה לנו ילדות יפה והשקיעו בנו המון מחשבה. אבל יש דברים שאי אפשר לשכוח. אי אפשר לשכוח שתמיד היינו חבורה כזאת של הילדים הגדולים, אבל בכל זאת אתה ורותם גדולים ממני בשנה, ואתה יודע איך זה בגיל הזה, אני לא אשקר שתמיד רציתי להיות אתכם ושתרצו להיות איתי למרות שאני בת ושאני קטנה יותר, אני אפילו אגזים ואגיד שהייתה לי מעין הערצה כלפיכם. ואז גדלנו והפחתנו עם הפעילויות המשפחתיות ופחות הכרנו אחד את השני בתור ילדים בוגרים (שכבר מפסיקים להעריץ את האנשים מהשכבה שמעליהם) וביום בהיר אחד סיפרו לי על התאונה הנוראית. וישבתי בשבעה ושמעתי סיפורים עליך וכמובן שכולם היו הרבה יותר מטובים ופתאום לא הבנתי איך פספסתי אותך בגיל ההתבגרות. אתה בטח תשמח לשמוע שאני, אלון ושחר עשינו קורס קצינים באותו זמן ויצא לי להכיר אותם, גם אם לא היית מאמין שאיכשהו יהיה בינינו מתישהו קשר כלשהו. אני מצליחה לחוות אותך כשאני איתם, אני מתארת לעצמי איך החבורה שלכם נראתה ואני מצליחה לספוג את האופי שלך מבילוי זמן איתם. אחד הדברים היותר טובים שיצאו מהקורס קצינים הזה זה ממש לא היותי קצינה היום, או מה התפקיד שלי בצבא עכשיו, אלא העובדה שהצלחתי להכיר את אלון ושחר ודרכם אותך. וגם אם לא תאמין העולם עוד יותר קטן מזה, ענבר שרכבה איתך על סוסים בעבר היא אחת החברות הטובות שלי מהקורס קצינים. ושוב אני אגיד, כל מי שמדבר עליך ואני שומעת ממנו סיפורים לא מצליח להסביר במילים איזה בן אדם היית. ואיזה בן אדם מדהים הלך לנו... זוכרת, חושבת ומתגעגעת. נועה רבינוביץ.
