-
1.8.2010
תומריק, כ"כ הרבה שניות, דקות, שעות וימים שאתה לא כאן ואני כ"כ מתגעגעת, רוצה לחבק אותך, לשמוע אותך , להסתכל עליך, להקשיב לדבר ואתה לא כאן. לא יכול להיות שנעלמת לתמיד, אני לא יכולה לחיות עם המחשבה הזאת, שחיים שלמים של אדם צעיר מסתיימים באופן מוחלט ולכן אני חייבת להאמין שאתה נמצא איתי בכל מקום, כשאני מטגנת שניצל, עומדת מול כיתה, חוגגת יום הולדת לאבא, למאיה, יושבת על שפת הים שכ"כ אהבת, משחקת עם ניב ואיתי, נפגשת עם חברים, משפחה ובעיקר מנסה להמשיך לחיות כי אם יש משהו שמגדיר אותך הכי נכון בעולם זו המילה חיים. אני רוצה להאמין שאתה בחרת ללכת מכאן כי חיים של אדם מוגבל ותלוי באחרים לא התאימו לך, שאתה מלווה כל אחד מאיתנו ועוזר לו בדרכו, והידיעה שבסופו של דבר נפגש שם למעלה , מתישהו עוזרת לי להמשיך. היו לנו חיים טובים ויפים ואולי לא ידענו להעריך עד כמה, עכשיו כשאתה לא כאן הדברים מתגמדים, הופכים לחיוורים, פתאום החוסר שלך מלמד את כולנו ששום דבר לא מובן מאליו, שהחיים הם כ"כ לא ברורים מאליו, שאנחנו צריכים לנסות וליהנות מכל רגע קטן, שאולי לא יהיה כאן מחר. אתה הבנת בחייך הקצרים את מה שאני מבינה לעומק רק עכשיו, וניסית למצות את החיים בקצב מטורף. אהבת את הים, את הסוסים את השמים שמסמלים מרחבים כי אולי אתה ידעת משהו שאנחנו לא. התחושה שנענשתי על משהו נוראי, שלא ממש מובן לי, לא עוזבת אותי, וכנראה לא תעזוב מעולם. תודה שאפשרת לי ללוות אותך במשך 18 שנות חייך, תודה שאתה מלווה אותי ומושך אותי הלאה כי גם זה לא מובן מאליו . אוהבת מתגעגעת ולא מפסיקה לחשוב עליך ולהרגיש אותך בכל מקום בו אני נמצאת, בכל דקה מהיממה........
