-
תומריקי אהובינו
מה יש לאמור ומה יש לדבר, הזמן עובר ואתה לא חוזר, חדשות אתה כבר לא מייצר ורק הכאב נשאר ולא עובר גם גובר ומייסר. כנראה שאת זה אי אפשר לשנות וצריך עם הכאב הזה ללמוד לחיות. קטע מתוך כתבה בעיתון: 350 אנשים מסיימים את חייהם בשנה על הכביש, כל אחד מהם יקר, מיוחד וייחודי. כל אחד משאיר אנשים כואבים, עצובים, שיתגעגעו אליו כל יום בשארית חייהם. רגע לפני היציאה לחופש באה אישה אחת לדבר בכיתה של הבן שלי, היא סיפרה שבנה נהרג בתאונה "הוא היה בגילכם" אמרה והתבוננה בכל אחד ואחד מהם. בסוף סיפר בני שהמפגש השאיר עליו רושם מאוד חזק, "היא ביקשה שלא נצא עצובים מהמפגש אלא רק שנזכור, שנזכור לשמור על עצמינו בכביש". בסיומו של הקטע לא יכולתי שלא לשייך אותו לרונית ובטוחה אני שהיא זאת שסיפרה בכיתה את סיפורו של תומר. ופה קרוב לתומר אני מאחלת לרונית, אורי ומאיה חופשה נהדרת שתתן קצת מרגוע לנפשם ותחזירם אלינו בריאים ושמחים.
