היומן האלקטרוני
11 רשומות. מקום לכתוב מחשבות וגעגועים.
-
11 שנה של געגוע
תומריקו שוב הצלחת להפגיש חבורה של אנשים שנגעת בהם בדרך כל שהיא בדמי ימיך הקצרים. 11 שנה אנחנו נפגשים כאן באבלנו. עבורנו אלו 4015 ימים של חוסר. 4015 ימים בהן אנחנו מרגישים את ההפסד על בסיס יומי. לא זכינו לראות אותך עובר בתחנות החיים של אנשים צעירים. זה העניין הלא פתור של חיינו שאף אחד לא מכין אותנו כיצד להתמודד איתו. תוכנית החיים הפתיעה אותנו עם ריאליטי מטלטל במיוחד שיש בו רק מפסידים ואין אפשרות לעשות ריסטרט לחיינו ולהתחיל מהתחלה תומריק מותך לא העלים אותך מחיינו אלא נטע 18 שנה של זיכרונות בלבבנו, כך שיש לך השפעה על מעשינו מחשבותינו והתנהלותנו בעולם. והיום 9 באב שיהודים מתאבלים על חורבן הבית ולנו יש 9 באב פרטי שחי בתוכנו אני רוצה להודות לכם על המאמץ להגיע בהתמדה שנה אחר שנה וכמובן על פי המסורת שהתפתחה כולכם מוזמנים אלינו.
-
10 שנים
תומריקו, 10 שנים 10 שנים של חוסר 10 שנים והשנים לא מקלות על ההיתמודדות היום יומית עם החסך והבור בנפש שלעולם לא יתמלא. יש לנו כאן בעיה ללא פיתרון שלא נותנת מנוח. לא מספק אותנו שאתה משגיח עליינו איי שם ביקום רוצים אותך איתנו לידנו וזה כבר לעולם לא יקרה. רוצים להרגיש את שימחת החיים שלך לשמוע על תוכניותך לחיים ומעתיד מבטיח נשארנו עם הזכרונות של ילד שבלע את החיים בביסים גדולים. שינית אותנו לנצח, טביעת האצבע של ניכרת במעשינו ובסדר העדיפויות שלנו. אנחנו חיים גם דרך העיניים שלך משלימים במקצת את מה שאולי היית עושה. בממוצע כל יום מצטרף אליך עוד חבר במיסדר הרוגי תאונות הדרכים, מוות שאין יום לזכרו ולאף אחד לא באמת משנה כמה הרוגים יש בתאונות הדרכים. והם עדיין לא מבינים אילו חיבוטי נפש מחכים להם!
-
9 שנים שאתה חסר
תשמור על העולם ילד יש דברים שאסור לראות, תשמור על העולם ילד אם תהיה תפסיק להיות. גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים. 9 שנים עברו ואצלך הזמן עומד מלכת, 9 שנים ואתה נשארת ילד שמסביבך כולם מתבגרים. ואנחנו נפגשים כאן כבר 9 שנים אתם מכבדים את תומר ואותנו במסע ארוך שבו כולנו עוברים אירועים בחיינו אבל יום אחד בשנה עוצרים את הכל ובאים כל מי שתומר נגע בהם וידע להפוך את כולם לחבריו ואותנו למשפחת שכול. ואצלנו הגעגוע רק מיתגבר והדמעה זולגת מאליה כל עת שמזכירים אותך. ואתה נוכח בכל מחשבותינו ושוכן בגופינו ולעיתים גם לא במודע שולט במעשינו. ואנחנו מצפים , כמו הורים שלא מאמינים שהלכת מאיתנו שהשארת אותנו מבלי יכולת לראות אותך מתפתח גדל ומגשים את עצמך. ואני רואה את חבריך ומבין עד כמה גדול ההפסד ועד כמה הפוטנציאל לפרוץ קדימה היה מוכן להשתחרר. יש שיגידו 9 שנים והפצע קצת מגליד אולם אצלנו הפצע פתוח ואפילו מדמם והוא כואב בכל נקודה של חיינו ונוכח בכל אירוע שעובר עלינו ואנחנו לא למדנו לחיות עם הבור שנפער בליבנו. ואם כבר התכנסנו כאן ביום העצוב הזה זה הזמן להפנים שיש אירועים שמשנים את כללי המשחק המקובלים ויש לקחת את החיים בפרופורציות המתאימות . יש נושאים נורא חשובים שאנחנו מתעסקים איתם אולם מעל כולם מרחפת קדושת החיים ושהיא נפגמת אזי לעיתים הכל מאבד מערכו. קרבות שניהלנו נראים שוליים ועקרונות שחיינו לפיהם הופכים לזניחים. האנרגיות שהשקענו פתאום התייתרה כי המתים מגדירים את החיים ואת חשיבות האירועים שאנחנו צועדים בינהם.
-
שמונה שנים
בימים טרופים אלו של טילים אזעקות והרוגים אני רוצה להודות לכם כי הגעתם כמידי שנה לכבד את תומר. והדם הוא אותו דם אדום סמיך וחם והכאב הוא אותו כאב . אלו שנהרגו בקרב מהללים את שמם ואלו שנהרגו בתאונות דרכים דמם הותר ואין כל משמעות לאומית למותם. אין ימי זיכרון אין צפירות ואין מהדורות חדשות לאורך כל היום וצה"ל לא מוציא כוחות לכבוש את כביש 6 או כל כביש דמים אחר. ולצערנו יש יותר הרוגים בתאונות דרכים מאשר הרוגים במלחמות ובמבצעים והדם זורם והפה נאלם . ועולם כמנהגו נוהג ועד עתה יש בשנת 2014 155 הרוגים בתאונות דרכים ולנו יש תומר אחד שחי בנפשנו שיושב בתוך גופנו כי ככה בחרנו. אנחנו רוצים אותו בתוכנו רוצים לחוש את הגעגוע שלעולם לא יתממש רוצים להרגיש את הכאב שלעולם לא יסתיים. כי הוא חי במחשבותינו ומשתתף פעיל בקביעה של מי אנחנו ואילו אנשים אנחנו רוצים להיות. 2920 ימים שזה 8 שנים ואנחנו מרגישים כאילו הטרגדיה התרחשה אך אתמול. ומאז שעון הזמן הכלל ושעון הזמן של משפחת שדה לא מסונכרנים. כי אם תסתכלו הספרה 8 שהיא עומדת מבטאת ערך מספרי ושהיא שוכבת אזי המשמעות היא סימן לאין סוף. אין סוף למחשבות איזה חיים תומר הפסיד אייך הוא לא יממש את עצמו את יכולותיו אין סוף למחשבות של אייך יכולנו לעשות את הדברים אחרת. ובתוך כל זה עלינו לקיים חיים נורמאלים כי בסמוך אלינו יש משפחה וחברים שעוזרים ותומכים בשעות הקשות. ובימים אלו שעם ישראל מביא לקבורה חיילים אני מודה כי קשה לי לצפות בהלוויות של אנשים צעירים ואני מזפזפ לערוצים אחרים . ואותן משפחות של חללי צה"ל עדיין לא מבינות לאיזה סרט הם נכנסו החיים לא שבים למסלולם למרות שמנסים לשמור על מסגרות תפקודיות. ואין מעשה או אירוע שיכול לעשות קופי פייסט לחיים שהיו לנו המצב בלתי הפיך בעליל. ולנו נשאר לחיות עם הצער!! כמובן כמו כל שנה בתום האזכרה כולכם מוזמנים לביתנו.
-
החיים עוד לא חזרו למסלולם
יש שיר של אריק אינשטיין שמילותיו מבטאות את המצב ומאפשרות לנו להיזדהות עם רוח הדברים אולי צריך לתת לזה עוד זמן "החיים עוד לא חזרו למסלולם הפצעים עדיין לא הגלידו אולי זה יישאר ככה לעולם אולי צריך לתת לזה עוד זמן מה יהיה ימים יגיד אולי צריך לתת לזה עוד זמן" ואצלנו 1/8/2006 הוא היום בו הזמן עצר מלכת. יש האומרים כי הזמן מרפא את הכאבים ואת הנפש והיום 7 שנים אחרי אני יכול להגיד כי האבחנה הזו אינה נכונה. הנפש לא מחלימה ואל תתבלבלו ותראו את התיפקוד היומי כאינדיקציה לך שהדברים מסתדרים. סערות הנפש הן אלו שמכתיבות את מה שנראה לעיין כשגרה אולם השגרה שלנו היא שאיין שגרה ואיין שקט והכל כאילו קרה אך היום. והזמן צועד קדימה ומתקתק את דרכו לעבר העתיד ואנחנו תקועים איי שם בעבר עם הזכרונות והתקוות שנגדעו וחסך שגדל לו מיום ליום. ישנן 2 עובדות על זמן: אין לנו שליטה על יום הולדתנו ויום מותנו!! בין 2 הזמנים האלו הכל פתוח למשא ומתן. במשא ומתן הזה עם הגורל אנחנו הפסדנו! עד עכשיו דיברתי על עצמנו כי הצער והכאב הוא נחלתם של מי שנשארו ותפקידם לזכור לעד את תומר – איש צעיר מלא פוטנציאל שכל עתידו לפניו . מי שהנתינה היתה דרך חייו תומר שידע להציב לעצמו מטרות ולהגיע אליהן, מי שידע לאהוב ולהיות אהוב . וכמו כל איש צעיר רצה למצות את החיים . אני מודה לכם על ההתמדה שאינה ברורה מאליו ומהנכונות שלכם לבוא למקום הקשה הזה שנה אחר שנה כדי לעשות פאוזה מהחיים ולהיזכר בתומר שלנו שבחייו הקצרים נגע בכל כך הרבה אנשים. וכמובן כולכם מוזמנים אלינו כדי לזכור את תומר דרך התמונות והסרטים.
-
לאחר שש שנים
תומריקו בן שלי, שש שנים והספירה העצובה ובלתי אפשרית ממשיכה, שש שנים ואנחנו נפגשים במקום שהשקט הוא מנת חלקו ואנחנו רוצים רעש. שש שנים ואנחנו חיים את הכאב והצער על בסיס יומי מבלי שיש פתרון באופק, שש שנים של חלומות אבודים שאין מי שיחלום אותם. שש שנים וכאילו אתמול זה קרה ואנחנו עדיין לא מצליחים לעכל ולהפנים את האסון. שש שנים שאתה חסר למשפחתך ולחבריך ואין מזור. איש צעיר שלא זכה להגשים את עצמו ותמיד נזכור אותו בן 18 , את שמחת החיים את התאווה לחיים ולנו נשארו רק זכרונות ודמעות. רק מחשבות על הפוטנציאל שהלך לאיבוד על היכולות שלא ימומשו לעד. תמיד אני מדבר על הסדר הנכון הטרגדיה היא שהורים קוברים ילד וסבא וסבתא קוברים נכד זו לא הדרך של הטבע, זה המקרה החריג והמקומם שמטביע בכולנו כוויה שלא מגלידה ואשר צורבת את העור ואת הלב כל הזמן, אירוע מכונן בחיי משפחה אשר אין אפשרות לחזור ממנו וכל מעשה נגזר ממנו וכל התנהגותנעשית לאורו או ליתר דיוק לחושך שהוא מפיץ, בהלוויה השתמשתי בשורה מהשיר ש"תשאר צעיר לנצח" והנה אנחנו כבר מעבר לחמישים ואתה הוא הילד הניצחי שלנו שלעולם לא יתבגר. מתוך השכול שישאר אתנו לתמיד חובה עלינו לנהל חיים נורמאליים חיים של עשייה לימודים ויצירה כדי לשמור על השפיות של כולנו ושל הסובבים אותנו. הקורבן הוא שלנו אך את ההתקרבנות אנחנו משאירים לאחרים. שמירה על ניצוץ החיים וניהול חיים לאור הזכרונות זו משימה קשה אבל אפשרית. החיבור המשמעותי הוא לסביבה ולסובבים אותנו ואילו ערכים שמלווים אותנו וימשיכו להיות דומיננטיים בחיינו גם בשנים הבאות.
-
תומריקו
הזמן לא עוצר מלכת ולנו נשאר רק לחשוב מה כולנו מפסידים יום יום. את שימחת החיים המתפרצת שאפיינה אותך, את הצחוק הגדול שהיה מנת חלקך, את האהבה והאנושיות שפיזרת בנדיבות בין חבריך ובני משפחתך. כן, אתה תישאר צעיר לנצח ואנחנו נמשיך להיות כחולמים הצועדים לאורך והמנציחים בכאבנו את צעירותך שנקטעה ברגע אחד. זה בדיוק הזמן המתאים לחשוב על לימודים באוניברסיטה על התפתחות אישית, ותיכנון קריירה ומכל אלו קיבלנו עצב שלא יודע שובע. זה המקרה שהזמן לא מרפא והצלקות לא מגלידות. הזמן עובר במהירות ותחושת החסך לא רק שלא עוברת אלה מתגברת ועדיין אין תרופה ומרפא לאותו יום ארור 1/8/2006 שהפך את חיינו לעד. מי שמתבונן בנו מבחוץ לא תמיד יודע לזהות את הטרגדיה אולם אנחנו חיים אותה בדממה. מאחורי כל חיוך מסתתרת עצבות מאחורי כל פעולה הזיכרון צף. ואין לנו את היכולת לעצור את הדמעה, וההתמודדות עם החסך הופכת לקשה יותר עד כאב. תן לנו את הרגעים הקנים של החיים, את הצחוקים , המחשבות וההתלבטויות שנגזלו מאיתנו בטרם עת. תן לנו את הפשטות של המעשים שאנשים צעירים עושים, את הכמיהה לעתיד שנעצרה בגיל 18. כאן ועכשיו אני רוצה להודות גם לחברים ולמשפחה הסובבים אותנו שמגלים סבלנות ורגישות כלפינו ומודה לכם על התמיכה לאורך זמן. כי לא הכל ברור מאליו!
-
בננו תומר
1095 ימים שאתה פיזית לא איתנו!! אולם אתה שוכן בתוכנו מלווה דרכנו, אתה כאן לא בזיכרון אלא כאש הבוערת בקירבנו שאינה נותנת מנוח! מסעירה את חיינו וגורמת לנו להיות אחרים. מעשינו פעילותינו והתנהלותינו מושפעים ישירות ממך. למדנו להעריך את הקיים, לגעת באנשים לשנות את סדר העדיפויות, את הכסף החלפנו בדאגה ואת המרוץ החומרני החלפנו בנסיון להבין את הזולת. המלחמה בתאונות הדרכים היא אין סופית והמולך הזה תובע קורבנותיו מידי שנה ואם בפעילותינו אנחנו מצליחים להציל עוד נפש אחת אזי אנחנו נמצאים בצד המואר של החיים. אין יום שאתה לא מטייל במחשבותינו, אין לילה שאתה לא מסייר במוחנו והזמן לא מקהה את הכאב והזמן לא מייבש את מאגר הדמעות, והזמן רק עובר והחוסר רק גובר ואין מי שיכול לעזור ולפתור את העניין. השאיפות שלך הפכו לצוואה שלנו, הרצונות שלך ואהבת החיים הם המדריך למעשינו ולא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו תוהים איך היית ממשיך את חייך עלי אדמות וברור לנו שהחיוניות שבך, המרץ הבלתי נדלה לעשייה היה מוביל אותך בבטחה במשעולי החיים. בהתמודדות היומית עם האובדן אין גיבורים ואין חזקים ואין כאלה שיודעים מה נכון ומה לא. אלה כאלו הרוצים להגשים את הצוואה הלא כתובה שתומר השאיר לנו. צוואה שעוסקת באיך להיות קשובים יותר, מתחשבים יותר, רגישים יותר לסובבים אותנו זו אינה תרופה שמעבירה את הכאב אלא מאפשרת לחיות איתו. ואתם חברים ומשפחה אשר מלווים אותנו בדרך החתחתים לא נותר אלא להודות ולקוות להיות איתכם עוד שנים רבות כי אתם משמשים אוזן קשבת ותמיכה לימים קשים. אבא
-
תומריק
כבר שנתיים עברו וזה נראה כמו אתמול אין לו ויום אחד שאצה נעדר ממחשבותינו והדמעה לא יבשה מהעין. אתה הוא הכח המניע מאחורי מעשינו. הטריגר להתנהגותינו, העילה לפעולותינו. ואנחנו לא בדיוק יודעים איך להתמודד, ופועלים בדרך של ניסיו וטעיה אך נשארים בעיקר בתהייה. חיינו עוברים טלטלה ושינויים כאלו שהם לא רק פונקציה של גיל אלה למידה איטית וכואבת כיצד לחיות ולתפקד עם הכותרת "משפחה שכולה". תיפקוד כלפי פנים והתנהלות מול העולם, הכל נראה לנו קטן לידך ואנחנו משתדלים לשים הכל בפרופורציהבמיוחד את ענייני החומר. ידעת לכבוש את לב כולם, שילבת בתוכך שכל של מבוגרעם אנרגיות של איש צעיר ואנחנו נשארנו רק עם הזכרונות ועם פוטנציאל אדיר שלא הגיע למימוש. והנה מאיה מחותך עומדת כאן ומוכיחה כנערה מתבגרת שגם היא קיבלה גנים של שאפתנות ורצון להצליח ויש מי שממשיכה את הדרך שסללת, דרך של הצטיינות שמושלבת עם חברות ואנושיות. בחייך הקצרים אספת חברים טובים וכאן זה המקום להודות להם על התמיכה העזרה והנכונות שיש לחברך בכל מה שנוגע אלייך. ואנחנו כאן יודעים שאתה צרוב בתוכנו, זו פרידה רק של גוף ולא של רוח ונשמה. ואתה תישאר צעיר לנצח!
-
תומריק
ברצוני להודות לחברים, משפחה, משפחת בנק הפועלים שבאו לתמוך ולהיזדהות איתנו ולקחת חלק בעצב הגדול שנפל על משפחתנו. תומר שלי אנו עומדים כאן מעל קברך ומסרבים להתנחם ואין מזור לכאבנו ולאובדן! היום, בדיוק היום לפני שנה, בשעה שש וחצי קיבלתי את הטלפון הראשון שהודיעו לי שתומר שלנו נפצע בתאונת דרכים. 3 שעות מאוחר יותר השמיים נפלו עלינו בלי התרעה-תומר נהרג בתאונת דרכים בקוס. ומאותו הרגע חיינו השתנו מקצה לקצה כל אחד בדרכו איבד את שלוות הנפש והאושר שהיה מנת חלקנו. אין ולו יום אחד שאתה לא במחשבותינו בתמצית העשיה שלנו כל דבר ולו הקטן ביותר נעשה לאורך. וכאן עומדים כולנו בלי יכולת לעזור אלה רק לזכור איזה ילד אדיר היית. יכולים להתנחם בזיכרונות בתמונות ובסרטים שהשארת לנו אולם אלו כאין וכאפס לעומתך שמילאת את חיינו בשמחה וגאווה. החיים שלנו קיבלו פרופורציות אחרות של מה חשוב ומה תפל ובכל כוחנו אנו מנסים לשמר מסגרת חיים שפויה ונורמאלית עד כמה שאפשר. חברים טובים ומשפחה סבבו אותנו בשנה הזו וניסו לעזור ולהקל במעט על הכאב ואנחנו יודעים שהכאב הזה ילווה אותנו בשנים הבאות. ובכל הכאוס והשיגעון הזה עלינו להמשיך להחזיק משפחה לקום לעבודה ולהמשיך לחיות את החיים אחד עבור השני. כדי להכיר יותר את תומר כנסו לאתר הנושא את שמו והמתוחזק על ידי חבריו שעושים מלאכת קודש בתחום. תעברו בפינת הזיכרון שהוקמה בתיכון עמל לזיכרך. זיכרונות נפלאים בלי עתיד, רגע אחד בקוס העלה משפחה שלמה על סחרחורת רגשית שאין לה סוף, רק עכשיו אנחנו מבינים באמת מה עובר על משפחות שכולות שאיבדו את בניהם. הבעיה במוות שהוא תמיד נוראי הוא הסדר. לא יתכן שסבא וסבתא יקברו נכד והורים יקברו ילד זה לא הסדר הנכון של החיים! כך באבחת סכין חדה החיים מקבלים פצע עמוק ומדמם שלא יגליד לעולם כל עוד אנחנו חיים.
-
בשלושים
תומר בני,
במקום לגייס אותך וללוות אותך לבקו"מ,
במקום לבקר אותך בשבתות בבת גלים,
במקום לשמוע את צחוקך המתגלגל בין חדרי הבית,
במקום לראות אותך פורח לתוך החיים,
אנחנו כאן לא נפרדים ממך. כבר חודש ימים הדמעה לא יבשה מעינייינו ואתה צרוב בתוכנו.
אף אחד לא יכול לחלוק איתנו את העצבות ואת המדרונות שאנו חווים בעת שאנחנו מתחברים אלייך. כן הצער תופס אותנו בכל שעות היום בכל מצב.
אין לנו יכולת הדחקה ואנחנו מרגישים אותך בגוף בתוך העצמות. אבל שלא יהיה לך ספק, אנחנו מוקפים במשפחה וחברים שעושים ככל יכולתם לפתוח סדק בעננת העצבות ששורה עלינו.
כלפי חוץ אנחנו נראים ונשמעים אותו הדבר אםבל אם תעשו לנו צילום רנטגן תראו שקיבלנו ביס גדול בלב, פצע שלעולם לא יגליד עד הסוף.
הכוח האמיתי שיש לנו הוא הכוח לבחור את דראכנו לעתיד ואנחנו בחרנו בחיים.
לאמא, מאיה ולי יש עוד משימות רבות להשלים והאחריות לגורלנו ולשותפות עם יקרינו וחברנו היא רק שלנו.
על כן נאסוף את השברים ואת מעט האופטימיות שנשארה וכך בכוחות מלוכדים של משפחה קטנה נצעד איתך קדימה אל עתיד.