היומן האלקטרוני
175 רשומות. מקום לכתוב מחשבות וגעגועים.
-
קשה בלעדיך...
כבר כמעט 5 חודשים עברו מאז התאונה... בכל פעם שקורה משהו קשה וכואב אומרים "שהזמן ירפא את הפצעים". אך כנראה יש כאב שהזמן אינו מרפא, אלא רק מחריף... ככל שעובר הזמן, היעדרותך הופכת ממשית יותר, והשכל מבין יותר ויותר שכבר לא תחזור. הגעגוע רק הולך וגובר, והחור בלב רק גדל.. אתה נמצא אצלי כל הזמן בחלומות ובמחשבות... כשאני חולמת עליך, אתה תמיד שמח וקופצני, מספר בדיחות, ואז בשלב מסוים בחלום אני מבינה שאתה בעצם אינך והחלום הופך סיוט ואני מתעוררת ממנו בבהלה... עזבת כל כך מהר, ולא הספקתי להכיר אותך באמת... הכרתי אותך מגיל אפס אך לא הכרתי אותך לעומק... תמיד חשבתי שנהיה בקשר כל החיים ותמיד יהיה לנו זמן לדבר ולהכיר ולהתקרב עוד יותר.. יש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי להגיד לך, כל כך הרבה חוויות שלא הספקתי לעבור איתך.. עזבת מהר מדי, והשארת את הכל פתוח, הכל באוויר, אין סגירה של שום דבר, המחשבות מתרוצצות, והלב לא מרפה ופשוט מסרב להפנים שאתה כבר אינך... תומר, ילד שתמיד מחייך... שמח, צוחק... כך תמיד אתה מופיע בזכרונותי... אל תפסיק לחייך ושמור עלינו מלמעלה אוהבת ומתגעגעת סתו.
-
קשה בלעדיך...
כבר כמעט 5 חודשים עברו מאז התאונה... בכל פעם שקורה משהו קשה וכואב אומרים "שהזמן ירפא את הפצעים". אך כנראה יש כאב שהזמן אינו מרפא, אלא רק מחריף... ככל שעובר הזמן, היעדרותך הופכת ממשית יותר, והשכל מבין יותר ויותר שכבר לא תחזור. הגעגוע רק הולך וגובר, והחור בלב רק גדל.. אתה נמצא אצלי כל הזמן בחלומות ובמחשבות... כשאני חולמת עליך, אתה תמיד שמח וקופצני, מספר בדיחות, ואז בשלב מסויים בחלום אני מבינה שאתה בעצם אינך והחלום הופך סיוט ואני מתעוררת ממנו בבהלה... עזבת כל כך מהר, ולא הספקתי להכיר אותך באמת... הכרתי אותך מגיל אפס אך לא הכרתי אותך לעומק... תמיד חשבתי שנהיה בקשר כל החיים ותמיד יהיה לנו זמן לדבר ולהכיר ולהתקרב עוד יותר.. יש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי להגיד לך, כל כך הרבה חוויות שלא הספקתי לעבור איתך.. עזבת מהר מידי, והשארת את הכל פתוח, הכל באוויר, אין סגירה של שום דבר, המחשבות מתרוצצות, והלב לא מרפה ופשוט מסרב להפנים שאתה כבר אינך... תומר, ילד שתמיד מחייך... שמח, צוחק... כך תמיד אתה מופיע בזכרונותי... אל תפסיק לחייך ושמור עלינו מלמעלה אוהבת ומתגעגעת סתו.
-
בשלושים
תומר בני,
במקום לגייס אותך וללוות אותך לבקו"מ,
במקום לבקר אותך בשבתות בבת גלים,
במקום לשמוע את צחוקך המתגלגל בין חדרי הבית,
במקום לראות אותך פורח לתוך החיים,
אנחנו כאן לא נפרדים ממך. כבר חודש ימים הדמעה לא יבשה מעינייינו ואתה צרוב בתוכנו.
אף אחד לא יכול לחלוק איתנו את העצבות ואת המדרונות שאנו חווים בעת שאנחנו מתחברים אלייך. כן הצער תופס אותנו בכל שעות היום בכל מצב.
אין לנו יכולת הדחקה ואנחנו מרגישים אותך בגוף בתוך העצמות. אבל שלא יהיה לך ספק, אנחנו מוקפים במשפחה וחברים שעושים ככל יכולתם לפתוח סדק בעננת העצבות ששורה עלינו.
כלפי חוץ אנחנו נראים ונשמעים אותו הדבר אםבל אם תעשו לנו צילום רנטגן תראו שקיבלנו ביס גדול בלב, פצע שלעולם לא יגליד עד הסוף.
הכוח האמיתי שיש לנו הוא הכוח לבחור את דראכנו לעתיד ואנחנו בחרנו בחיים.
לאמא, מאיה ולי יש עוד משימות רבות להשלים והאחריות לגורלנו ולשותפות עם יקרינו וחברנו היא רק שלנו.
על כן נאסוף את השברים ואת מעט האופטימיות שנשארה וכך בכוחות מלוכדים של משפחה קטנה נצעד איתך קדימה אל עתיד.
-
בשלושים
תומריקו שלי,
איך ממשיכים מכאן לשגרה, איך אוספים כוח להשמיך לחיות? לחייך, לצחוק, לתפקד... הכל כ"כ קשה, שביר, כ"כ לא מובן מאליו. אני עצובה, אני לא מבינה איך הילד השמח שלי, זה שכל הזמן חייך, שאהב את כולם - כבר לא פה. אני מחכה לך, שתפתח את הדלת ותכנס כאילו כלום, אבל הימים חולפים ואתה לא חוזר.
בימי השבעה אבא ואני , ללא שנחליט על כך, דברנו עלייך כל הזמן, הראנו תמונות שלך, קטעי וידאו, הכנסנו אנשים שלא הכירו אותך לחדר המסודר שלך, כדי שכולם יבינו מי זה תומר, מה זה הילד היפה והנפלא שלנו.
מישהו אמר לי - תומר היה יותר מידי טוב לעולם הזה - ואני חושבת שזה נכון. קיבלנו אותך למעט מידי זמן, ובשנייה הכל נגדע.
תומר אוהבים אותך ככ, חושבים כל הזמן איך להנציח אותך ואת הילד המאושר שהיית ומבטיחים להמשיך הלאה.
תומריק לעד תשאר הילד היפה והחכם והמוצלח שהיית.
תשמור עלינו מלמעלה.
-
תומר...
תומר... אני מקווה שאתה רואה אותנו עכשיו ויודע שאני וכל החברים והמשפחה מתגעגעים אליך ורק רוצים שתהיה כאן. אני מקווה שאתה יודע שלמרות העצב, אנחנו מנסים להיות שמחים כי ברור לי שכל מה שהיית רוצה זה שנשמור על עצמנו ונמשיך לחייך אז תדע תומר, אני מחייך עדיין בשבילך. אוהב ומתגעגע...'
-
אחיין שלי
תומר, אחיין שלי. ביום ככל הימים נעצרו מחוגיך. אני מנסה לכתוב אותך בדמעות מלוחות. כואב לי בכל תא של הגוף, שורף לי בכל נים של הנפש. אני מתחמק ממותך ההזוי וראשי מורכן. אני בורח מאינותך בריצה מטורפת כמי שאש אחזה ברגליו. מתייסר להישיר מבט אל הכלום העצום שנפער, שהותרת. מאיפה אתחיל לתאר אובדן של חיים צעירים, תוססים, שוצפים, מלאי הבטחה? פי נאלם דום לפניך. שפתי העשירה פושטת רגל, הופכת דלה, ענייה עד מאד. ואילו מילים יעזו כאן לצייר זיכרון חד של תינוק יפהפה עם לחיים סמוקות, תפוחות כמו שתי סופגניות? ואילו משפטים רצוצים יספרו על עיניים צחקניות שאהבת חיים אדירה, זורחת מתוכן? ואיך גדלת מאז שפרצת לאוויר העולם. אחוז תזזית, משובב לב ועין. רודף את הזמן. חותר להספיק, לעשות, למצות. זיק שובבות מתפרץ וגואה ממך. ונצצת למרחוק מערש לידתך, יהלום גולמי שכמותך. איך דרך וזהר כוכבך. וחזיתי בך מן הצד, משתאה ונפעם מן הפלא שאתה. חרד לך לעתים בסתרי לבי. התעצמת מאז. העמקת. החכמת. הפכת לאיש. השתרגו שריריך. היתמרה קומתך לצמרות העצים. ויפית כל-כך מבפנים, מבחוץ. ונתת כולך לכולם במנות עצומות. ונגעת, חיבקת חזק בידיים של קסם. כמה אהבת, נאהבת עד כלות. עד לשפת הקצה. וחווית הכל מן הכל מחמדי, בחמשת חושיך. וטרפת את בשר החיים, כגור אריות האחוז ברעב ללא שובע. ואז, בשיא פסגותיך נלקחת מכאן, במחטף מקומם של גורל לא מובן. גרזן משונן, בהבזק של שנייה ניתק פתיל חייך ואינך עוד לפתע ודי. איזה עולם זדוני זה שמהפך ביוצרות, מתעתע כך בבריותיו. מעמיד קהל אוהביך מול חותמת שיש קרה החצובה מן הסלע. חותמת סופית, דוממה וצורבת. וכמה ארור הוא המוות שחמד אותך עלם-חמודות. ובא בחטף, כגנב באור יום, ושדד אותך לעצמו מאיתנו. לך, עלה ותרכב לך לעבר הררי הנצח. אל ממדים חדשים, מאתגרים. תפלס נתיבים חדשים בשדות המרומים. תדהר עד אינסוף בין ערוגות עננים. ישוב גאה וזקוף על חד-קרן צחור עבות רעמה. וחיוך ממזרי כמו מולחם לשפתיך יאיר לתמיד את הקלסתר של פניך. מגדלור איתן הנטוע בלב השמים, מצפן של טוב-לב לנשמות אבודות שתועות במעמקי רקיעים. וכאן, למטה, במשעולי החיים, נטושים, נשארנו אנחנו. מתבוססים בריק שאינך, שהיית. ערומים מהילה ענוגה העוטפת בחום. עורגים לדמותך הנהדרת שהפכה נעדרת. וחדר יתום מאביק לאיטו, נאחז בבדל ריח דוהה. ועיניים כלות מחפשות ותרות לבלי הרף. ואוזן כרויה תדמיין צעדיך, תשמע בת-צחוקך המדבקת באושר. ושורה ארוכה של ליבות שותתות נשזרות זו בזו על חוט זיכרונך – אתה שפועם בליבנו, מוחשי עד כאב. אחח תומר שלי, אחי הצעיר - דגול מרבבה, רבב לא דבק בו. כמה קטן אני בבואי להספיד אותך. ומה רחוקה ממך זו הקינה שנות אור - תשליל השמחה התמידית שחייכה את חייך. וכמה עלובות מילותיי, כמה שדופה שפתי. וכיצד אצופף כל י"ח שנותיך לדף מנייר, בגופן מסוגנן?! ואיך אחפון בכפי גרעין הווייתך הנדירה במילים חסרות פשר? איך אקלע אל חוט שערה ואקים לתחייה את דמותך הקורנת? ולאיפה הלכת שהרגע היית פה?! ואבחר בחיים - שמך הנרדף, בשבילך יקירי. בחיים היפים צבועים באופטימיות: בשקיעות אדומות הנושקות את הים. במשק יסעורים הרוחפים בשמי תכלת. בשטיח פרחים שארג האביב. בפרי עסיסי הנקטף מבוסתן. בניחוח מתוק של גשם ראשון המדגדג בנחיריים. בשירים, ריקודים. באהבה טהורה, חולשת-כל. אפסל לי שמחה מן הבוץ של האבל, אשרטט לי חיוך מן הדם של העצב. בי נשבעתי. בשבילך
-
תומר...
תומר... אני מקווה שאתה רואה אותנו עכשיו ויודע שאני וכל החברים והמשפחה מתגעגעים אליך ורק רוצים שתהיה כאן. אני מקווה שאתה יודע שלמרות העצב, אנחנו מנסים להיות שמחים כי ברור לי שכל מה שהיית רוצה זה שנשמור על עצמנו ונמשיך לחייך אז תדע תומר, אני מחייך עדיין בשבילך. אוהב ומתגעגע...