האלקטרוני — מה שכתבו כאן מאז 2006 · הפיזי — המחברת עצמה, מצולמת
מקום לכתוב מחשבות וגעגועים.
-
לתומר יקירינו האבוד
קשה לומר "יקירינו האבוד" אך זה מה שקרה, שהלכת לנו לאיבוד. אי אפשר להחזיר אותך לחיים בעולם הזה. הנה אני שוב כאן מול מה שנותר מיקירינו שעזב אותנו מלא חיים וחזר לכאן בלי חיים. אמנם החיים "למזלנו", ממשיכים גם בלי תומר, אך החיים השתנו בצורה בלתי צפוייה, החיים בלעדייך השתנו בצורה בלתי רציונאלית. אתה חסר לנו בהרבה חלקים מן החיים, חוסר זה גורם לצער בהרבה סיטואציות. אין מספיק מילים לתאר זאת. דמותך עולה במפגשים משפחתיים וגורמת לכאב שאי אפשר להדחיק, לחלקנו אין יכולת להסתיר כאב זה. אם לא די, כאב זה מקרין על יתר המשפחה והחברים המנסים להדחיק או לפחות להסתיר כאב זה. למזלנו חלק מהחיים השתנה מכוח האינרציה גם הצורה חיובית- הנה לדודה שלך איריס נולד תינוק, למאיה אחותך יש כלבה חמודה חסרת מנוחה ומשפחתך עומדת לעבור לבית חדש שטרם נבנה. כן יש למשפחתך ובעיקר לאבא שלך פרוייקט בניית בית. הבת דודה שלך שיר, כבר חיילת קל"ב של סבתא פנינה וסבא זיגי, בת"א. והבן דודה שלך אביב ימשיך ללמוד כמוך בתיכון במגמת טכ"ם- מחשבים, בגימנסיה הריאלית ראשון לציון. אנו כאן ועכשיו מנחמים, מתנחמים ומקווים שהזמן ירפא מעט את הכאב האין סופי לכאורה. בסופם של החיים בצורה טרגית או בשיבה טובה כולנו עוברים מן העולם.
-
תומר
"איש יקר אתה יודע כמה זמן אני רוצה לדבר אבל העצב לא יוצא"... ולא משנה כמה זמן עובר, זה פשוט לא נקלט... כל הסיפור הזה פשוט בדיוני, כמו סוג של סיוט שאני מקווה עד היום להתעורר ממנו. אחרי הטלפון הראשון חיכיתי שיגיע השני, זה שאומר לי שכל זה לא נכון ונפלה כאן טעות. הטלפון לא הגיע ואני השלמתי עם העובדה שאף אחד לא התבדח איתי. איך אפשר לתאר את זה? זה קר, וזה יושב בגרון, איפה שהדמעות נאגרות ולא יוצאות. אתה חסר, ו"חסר" אפילו לא מתאר חלקית ממה שקורה כאן, אצלי, אצל כולם. עד היום זה מר- מתוק לי להיזכר בך, ובכל החוויות שיצא לנו לעבור יחד... זה בעצם מה שנשאר... הזיכרונות והאבן, זאת שמונחת כאן מולי, גדולה, קרה וכואבת. זאת שלא מתארת אפילו קמצוץ מהבן אדם שהיית. חם אוהב, בעל אישיות כובשת שאף אחד לא מסוגל לעמוד בפניה. אני כותבת את זה תומר, ויש לי גוש של דמעות בגרון. ואלו דמעות שמסרבות לצאת, משהו בך נשאר איתי, ובעצם עם כל מי שהיית חלק מהחיים שלו כל האנשים שהצלחת לגעת בהם מרגישים בדיוק מה שאני מרגישה כל יום מאז שנה שעברה. אני מתגעגעת אלייך, ואתה נראה לי רחוק, כמו דמות מעורפלת כזאת שאני מסרבת לשכוח. אני חייבת לזכור אותך תומר, אני חייבת לך... ולמרות כל הכאב הזה, אני לא מצטערת אפילו לרגע שהיית ואתה עדיין חלק מהחיים שלי... אתה תלווה אותי תמיד... ואני אוהב אותך תמיד.
-
תומר
איש יקר אתה יודע כמה זמן אני רוצה לדבר אבל העצב לא יוצא"... ולא משנה כמה זמן עובר, זה פשוט לא נקלט... כל הסיפור הזה פשוט בדיוני, כמו סוג של סיוט שאני מקווה עד היום להתעורר ממנו. אחרי הטלפון הראשון חיכיתי שיגיע השני, זה שאומר לי שכל זה לא נכון ונפלה כאן טעות. הטלפון לא הגיע ואני השלמתי עם העובדה שאף אחד לא התבדח איתי. איך אפשר לתאר את זה? זה קר, וזה יושב בגרון, איפה שהדמעות נאגרות ולא יוצאות. אתה חסר, ו"חסר" אפילו לא מתאר חלקית ממה שקורה כאן, אצלי, אצל כולם. עד היום זה מר- מתוק לי להיזכר בך, ובכל החוויות שיצא לנו לעבור יחד... זה בעצם מה שנשאר... הזיכרונות והאבן, זאת שמונחת כאן מולי, גדולה, קרה וכואבת. זאת שלא מתארת אפילו קמצוץ מהבן אדם שהיית. חם אוהב, בעל אישיות כובשת שאף אחד לא מסוגל לעמוד בפניה. אני כותבת את זה תומר, ויש לי גוש של דמעות בגרון. ואלו דמעות שמסרבות לצאת, משהו בך נשאר איתי, ובעצם עם כל מי שהיית חלק מהחיים שלו כל האנשים שהצלחת לגעת בהם מרגישים בדיוק מה שאני מרגישה כל יום מאז שנה שעברה. אני מתגעגעת אלייך, ואתה נראה לי רחוק, כמו דמות מעורפלת כזאת שאני מסרבת לשכוח. אני חייבת לזכור אותך תומר, אני חייבת לך... ולמרות כל הכאב הזה, אני לא מצטערת אפילו לרגע שהיית ואתה עדיין חלק מהחיים שלי... אתה תלווה אותי תמיד... ואני אוהב אותך תמיד.
-
תומר
שנה חלפה מאז האסון הנורא שיחת הטלפון של אורי באותו יום ארור צרובה במוחי בכל רגע ורגע ולא נותנת לי מנוח..."תומר מת" לרגע אני לא מאמין הרי אין סיבה שבעולם לקטוף פרח לפני שהספיק לפרוח ולצמוח. אני מרגלית והילדים מסתכלים לעיתים קרובות באלבומים , מדפדפים ובכל מקום אנו רואים את דמותו התמירה והחייכנית של תומר, זה קשה וכואב ולא נותן מנוחה למה זה קרה?. רוחו של תומר מלווה אותנו לאן שנלך, בכל מקום, אנו נזכרים בחוויות שלנו: בבית הילל את משפחת מרק, בכפר הנשיא, במטולה במרכז קנדה, בכפר בלום, במנרה, באילנייה באיילת, ברכיבה על סוסים , בצניחה חופשית, בקיקים בירדן... בכל מקום בכל פעילות אתה תומר מופיע במחשבותינו ובליבינו. הזמן לא מרפא את הפצעים, הכאב מתעצם, הגעגועים חזקים אבל החיים ממשיכים. משפחתך עומדת באומץ, משתקמת לאט, זוכרת וכואבת את אובדנך, דמותך ורוחך תהיה עמנו החברים לעד. רצית לחיות להנות רצית כבר הלאה.. עם חצי חיוך עלית למעלה מליון כוכבים בשמיים תופסים את החיוך שלך תן רק עוד שנייה אחת לומר לך שלום רצית לחיות הלכת רחוק מדי בתוך הטירוף אין מי שישמור עלייך מליון כוכבים תופסים את החיוך שלך רציתי שנייה לומר לך שלום רצית לשרת בחיל הים רצית לכבוש את השמיים ללמוד להצליח להתחתן רציתי שנייה אחת לומר לך שלום רק עוד שנייה לומר לך שלום ביי תומר
-
תומר
""שנה חלפה מאז האסון הנורא שיחת הטלפון של אורי באותו יום ארור צרובה במוחי בכל רגע ורגע ולא נותנת לי מנוח..."תומר מת" לרגע אני לא מאמין הרי אין סיבה שבעולם לקטוף פרח לפני שהספיק לפרוח ולצמוח. אני מרגלית והילדים מסתכלים לעיתים קרובות באלבומים , מדפדפים ובכל מקום אנו רואים את דמותו התמירה והחייכנית של תומר, זה קשה וכואב ולא נותן מנוחה למה זה קרה?. רוחו של תומר מלווה אותנו לאן שנלך, בכל מקום, אנו נזכרים בחוויות שלנו: בבית הילל את משפחת מרק, בכפר הנשיא, במטולה במרכז קנדה, בכפר בלום, במנרה, באילנייה באיילת, ברכיבה על סוסים , בצניחה חופשית, בקיקים בירדן... בכל מקום בכל פעילות אתה תומר מופיע במחשבותינו ובליבינו. הזמן לא מרפה את הפצעים, הכאב מתעצם, הגעגועים חזקים אבל החיים ממשיכים. משפחתך עומדת באומץ, משתקמת לאט, זוכרת וכואבת את אובדנך, דמותך ורוחך תהיה עמנו החברים לעד. רצית לחיות להנות רצית כבר הלאה.. עם חצי חיוך עלית למעלה מליון כוכבים בשמיים תופסים את החיוך שלך תן רק עוד שנייה אחת לומר לך שלום רצית לחיות הלכת רחוק מדי בתוך הטירוף אין מי שישמור עלייך מליון כוכבים תופסים את החיוך שלך רציתי שנייה לומר לך שלום רצית לשרת בחיל הים רצית לכבוש את השמיים ללמוד להצליח להתחתן רציתי שנייה אחת לומר לך שלום רק עוד שנייה לומר לך שלום ביי תומר
-
בלעדיך
עברה שנה מאז נדם לבך שוקק החיי והכאב שפועם בתוכינו לא מרפה, ולא יכולים לשכוח אותך ולהשלים עם העובדה שלא נראה אותך לעולם. 18 שנים נהנינו ממך ומהאהבה הגדולה שהענקת לנו בעצם היותך. נשארנו בלעדיך, רק עם הזכרונות היפים שלך שלא עוזבים אותי ולא יעזבו אותי עד סוף ימי. תהה נשמתך צרורה בצרור החיים יהיה זכרכך ברוך. שלך סבתא אסתר
-
בלעדיך
עברה שנה מאז נדם לבך שוקק החיים והכאב שפועם בתוכינו לא מרפה, ולא יכולים לשכוח אותך ולהשלים עם העובדה שלא נראה אותך לעולם. 18 שנים נהנינו ממך ומהאהבה הגדולה שהענקת לנו בעצם היותך. נשארנו בלעדיך, רק עם הזכרונות היפים שלך שלא עוזבים אותי ולא יעזבו אותי עד סוף ימי. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים יהיה זכרך ברוך. שלך סבתא אסתר
-
שנה ואני ממשיכה בשבילך
365 ימים. 365 ימים, ועדיין כלום לא השתנה. 365 מאותו יום מקולל. מאותו יום ששלוש שיחות טלפון מאנשים שונים, שכולן אמרו לי את אותו הדבר, לא הצליחו לגרום לי להאמין. אותו יום שהייתי בטוחה, שתומר שלי איפשהו, עדיין מבלה, ותכף מגיע לחבק אותי כמו תמיד. שתכף תפרוש את הידיים שלך שוב, ותחכה שארוץ אליך כדי שתרים אותי באוויר ותמלא אותי בנשיקות שלך. הייתי בטוחה שזו טעות. שזה בטח תומר אחר שם באי.. או אולי בכלל התבלבלו בשם. הרי העולם הזה לא אכזרי עד כדי כך לקחת לי משהו כל כך חשוב. ועדיין, בכל זאת לקחו לי אותך. לקחו לי אותך פיזית. אבל לעולם אף אחד לא יצליח להשכיח בי את החיוך שלך, שאני נזכרת בו כל פעם שאני מחייכת. את המבט שלך, שאני בטוחה שאתה מסתכל עליי איפשהו שם, אפילו יותר גבוה ממה שהיית אז. דואג ושומר כמו תמיד, שהכל איתי יהיה בסדר, שאף אחד לא יפגע בי, או שלא יקרה לי שום דבר רע. שכמו תמיד, ברגעים הכי קשים, אתה מתייצב לצידי, גם עכשיו. אני יכולה לדמיין בדיוק מה תגיד ומה תעשה. איך תתן לי יד, ותחבק אותי כמו שרק אתה יודע.. אני עוד מרגישה את המגע שלך כשקשה.. והוא תמיד עוזר לי. אולי קצת פחות ממך, אבל זה עדיין שלך. אז חבל, מישהו נכשל במשימה הזו של להשבית כאן את החיים.. אני לא מפסיקה אותם! אני ממשיכה אותם, בשבילך.. זו הנקמה שלי במוות הכל כך מיותר הזה שלך. אני בטוחה שאם היית יכול, היית יורד לכאן רק כדי לתת לכולנו סטירה ולצעוק עלינו שנמשיך הלאה.. אז זה בסדר. לקח לי קצת זמן, אבל נתתי לעצמי את הסטירה הזו. אני רוצה שתהיה גאה בי.. שתראה שאני מחייכת, שתראה שאני צוקת. שתראה שאני חיה. וזה בדיוק מה שאני אעשה מעכשיו. חיים של אחד מאיתנו נפסקו באמצע. אבל תמיד אמרנו שאנחנו נפשות תאומות, לא? אז אל תדאג! לא אאכזב אותך.. החצי השני של החיים שלך ממשיך.. איתי. תהיה בטוח שאמשיך בדרך האנרגטית שלנו, השמחה, והצחוק המתגלגל שלך מוביל לי אותה. הבכי והעצב יבואו, גם לעתים קרובות. אני בטוחה. הרי בכל זאת, לפעמים אני נתקלת באיזו אבן בדרך, שאני אולי צריכה שתזיז אותה, או שתרים אותי מהאדמה אם נפלתי. אבל יהיה בסדר, נכון? ובינתיים כאן למטה, אני דואגת להפיץ את השם שלך. הייתי בטוחה שכולם ידעו עליך. לא בצורה הזו, אבל זה מה שיש כרגע, עד שיגיעו למעלה ויראו באמת עד כמה הסיפורים שלי עליך נכונים. אני מספרת עליך לכל מי שרק אפשר וגם לכאלה שלא ממש.. אני רוצה שכולם ידעו מי האדם המיוחד שאתה. אתה יודע כמה תגובות קיבלתי? "הלוואי והייתי מכיר אותך לפני כדי שהייתי יכול להכיר גם את תומר." נו, תתגאה. כמו שהיית עושה תמיד, עם החיוך המרוצה שלך בכל פעם שקיבלת מחמאה. והזיכרון שלך? פעם דאגתי שהוא יישכח אם אני אשמח, אצחק או אתן לעצמי קצת לחיות.. עכשיו אני אפילו לא יכולה לחשוש מזה. אתה תמיד איתי.. לפני 6 וחצי שנים, עכשיו ולנצח. ובכל רגע שדמיינתי אותך איתי, אתה תהיה, וכלום לא ישנה את זה. גם אם אני רוצה וגם אם לא, אתה חלק בלתי נפרד ממני.. ואתה יודע כמה אני גאה שאתה כן. אז אני ממשיכה את הדרך שלנו יחד. גם אם אתה לא מחזיק לי את היד, אתה איתי היטב בחיוך, בעיניים ובלב. הריחוק הפיזי הזה רק הוכיח לי עד כמה הקשר הנפשי שלנו חזק. אין עלינו, אה? אני מנסה לגרום פה לכולם להרים את הראש ולהתנהג איך שאתה היית רוצה שנתנהג. אני רוצה לעשות אותך גאה! נפש תאומה שלי.. מקווה שאצליח. מזכירה לך שאני אוהבת אותך המון ומתגעגעת אפילו יותר..
-
שנה לכאב שלא נגמר
תומר שלנו, שוב אנחנו כאן, חלפה לה השנה, שנה רעה, שנה קשה ואין בליבנו עוד תקווה, תקווה שאולי תפתח את הדלת, תקווה שכל זה לא היה וזה רק חלום רע ממנו נתעורר ונגיד טוב שזה רק חלום. כל יום שעובר ואנחנו כאן ואתה שם הלב ממאן להאמין והעינים לא יבשו. מקוה אני שמשפחתי הקטנה תתעשת ותחזור לחיות את חייה ושיהיו אלה חיים מאושרים כי את מנת השכול קיבלנו במנה ענקית. שלום תומריקי, אהבנוך.
-
מכתב פרידה
לתומר , לא הספקתי להיפרד מימך לשלום , ואתה אינך כבר שנה , יצאת למסע ארוך בדרך חד סיטרית ( מן הסתם גם אנחנו נצא לשם כדרך כל בשר ) אבל תומר אתה בעצם נחטפת לפני הזמן ע"י הגורל האכזר וללא כל הזהרה , זו עובדה שמעצימה בנו את ההלם והכאב , הלכת כל כך צעיר בשנים , והאבסור שהיית בן קצת יותר מ"ח"י שנים בשיא חייך , אז מה אם הספקת לעשות כל כך הרבה ? אין ספק שאלוהים לוקח לו למלאכים את הטובים ביותר .. אנו עומדים סביב המצבה שלך דומעים , נבוכים , חסרי אונים ונכלמים אנו כאן בעורף יכולים רק להתחבר ולהזדהות עם הכאב והאומללות של משפחתך שעומדת בגבורה בחזית המלחמה של אובדנך הבלתי ניתפש .... אנו מתפללים עבור הוריך שימשיכו למצא את הכוחות הבלתי נידלים הדרושים להתמודד עם הכאב הבלתי ניסבל הזה שכמעט אין בו נחמה תומר ! ודאי ראית שם מלמעלה את מאות האנשים שבאו אתמול אליך , דע לך כי אתה עדיין חי וקיים ( לפחות במחשבה של כולם ) ובודאי גם של אלה שמכירים ולא יכלו להגיע לבקר אני חושב עליך עכשיו ורואה אותך על הסוסה , יושב זקוף ואצילי עם חיוך מלא גאווה ושמחת חיים , אני כמעט יכול לנגוע בך .... טוב תומר פה אני מסיים את מה שרציתי להגיד לך , אז דבר אחרון אל תדאג לאבא ולאמא ומאיה כי הם בידיים טובות ויש להם המון חברים טובים שאוהבים אותם ועוזרים להם לשמוח בחיים כמה שאפשר ואתה תומר שדה תחיה לנצח במחשבתנו עד נשימתנו האחרונה מחיליק דרור באהבה
-
כמעט שנה..
מתארגנים שנה לזיכרונך , מאז עבר המון הלוואי והיינו יכולים לספר לך הכל , אוהבים.
-
נכתב ב-30 למותו
32 ימים שאתה רחוק,32 ימים של בלבול, של אובדן, של בכי. עם הזמן הפצע מתרפא? נראה שזה רק הפוך. עם הזמן הגעגוע רק גובר והרצון לראות אותך שוב, להביט בך, לחייך אתך הולך ומתעצם. איך איבדנו אותךבין האצבעות? למה דווקא אותך, תומר שמחייך, שמחבק שמסדר שאוהב. איך ממשיכים מכאן הלאה? איך להירדם בלילה? איך להפסיק את דפיקות הלב, את הפלאשבקים, את הכאב. מי היה מאמין שנראה את שמך באותיות שחורות על אבן לבנה אחרי שקפצנו אחד על השני, אחרי שרקדנו, אחרי שנהנינו... אתה חסר לנו לכולם כי היית הכי טוב בעולם. עדיין לא רוצים לקבל, לא רוצים להאמין, ולא רוצים להמשיך עם אותה תחושה שאתה לא כאן איתנו. לעולם לא נשכח אותך, את החיצוניות והפנימיות שלך, את מה שהבאת לחיינו עם הגעתך ואת מה שהפך אותך לאדם כ"כ נערץ. אוהבים מתגעגעים ומנסים לקבל את מה שאף אחד לא מוכן להבין.
-
שנה בלעדיך
תומריקי שלנו. אנו מתקרבים ליום השנה והעצבים של כולנו רופפים. ביעף חלפה עברה לה השנה. כל שעה, כל דקה, כל שניה במחשבותינו אתה. אנו ממשיכים בחיינו, הולכים לעבודה, משתתפים בארועים, אך הצער תופס אותנו בהרבה מקרים לא מוכנים. הבכי משתלט, הכתפיים שפופות ולוקח לנו זמן להתאפס ולהמשיך בחיים. הזכרונות כל העת בראשינו, המחשבות מה היה אילו לא מרפות ועיצבוננו ניכר במשפחתינו. במהלך השנה חלו מספר אירועים משמעותיים אשר אותך ודאי היו משמחים. מאיה בחרה לצרף את ליצ'י למשפחה, שיר התגייסה, לאיריס נולד במזל טוב בן בכור, סבא וסבתא שבו מחו"ל עם מאיה ואביב ועוד כהנה וכהנה שמחות. אך, אנו כאן, שמחים באירועים ומלווים אותם עם דמעות רבות של כאב על שאינך עימנו. חסר לנו צחוקך המתגלגל, הכיופים והדיבורים שפקדו את ביתנו כל זמן פגישותינו, מקומך נפקד בשולחננו ואנו מבכים את אובדננו. עומדים אנו כאן, כמעט שנה אחרי לכתך, בראש מורכן ומקווים שהעתיד יטמון בחובו קצת אושר להשכיח את הצער. ואתה עימנו בליבנו, מלווה אותנו בטוב וברע עד סוף ימינו. מתגעגעת, אלונה.
-
שנה בלעדיך
תומריקי שלנו. אנו מתקרבים ליום השנה והעצבים של כולנו רופפים. ביעף חלפה עברה לה השנה. כל שעה, כל דקה, כל שניה במחשבותינו אתה. אנו ממשיכים בחיינו, הולכים לעבודה, משתתפים בארועים, אך הצער תופס אותנו בהרבה מקרים לא מוכנים. הבכי משתלט, הכתפיים שפופות ולוקח לנו זמן להתאפס ולהמשיך בחיים. הזכרונות כל העת בראשינו, המחשבות מה היה אילו לא מרפות ועיצבוננו ניכר במשפחתינו. במהלך השנה חלו מספר אירועים משמעותיים אשר אותך ודאי היו משמחים. מאיה בחרה לצרף את ליצי למשפחה, שיר התגייסה, לאיריס נולד במזל טוב בן בכור, סבא וסבתא שבו מחו"ל עם מאיה ואביב ועוד כהנה וכהנה שמחות. אך, אנו כאן, שמחים באירועים ומלווים אותם עם דמעות רבות של כאב על שאינך עימנו. חסר לנו צחוקך המתגלגל, הכיופים והדיבורים שפקדו את ביתנו כל זמן פגישותינו, מקומך נפקד בשולחננו ואנו מבכים את אובדננו. עומדים אנו כאן, כמעט שנה אחרי לכתך, בראש מורכן ומקווים שהעתיד יטמון בחובו קצת אושר להשכיח את הצער. ואתה עימנו בליבנו, מלווה אותנו בטוב וברע עד סוף ימינו. מתגעגעת, אלונה.
-
שנה
תומר . זו בערך פעם שלישית שאני כותבת ואולי הפעם בהצלחה. האמת שאני כותבת לאמא שלך דרכך. איחלתי לה בפרוס השנה שעברה איחולים רבים. אתה יודע מה ? היא הצליחה לא רע. אפילו אם כל מה שרואים מפה לא קיים שם - היא הצליחה ל"עבוד" עלי. החלטתי שאני לא מפחדת ממנה. לא מפחדת לדבר עליך. לא מפחדת לצחוק לידה וגם לא מפחדת להיות רצינית. הרי כל מה שאנחנו מפחדים ממנו כבר התרחש... אז ממה יש עוד לפחד. ואתה יודע מה? זה עבד. למדתי להכיר אותה קצת יותר בזכותך. שנים אנחנו ביחד. המון שנים. מעולם לא היו לי שיחות קרובות איתה - כמו עכשיו. בזכותך גיליתי שמאחורי החזות המרוחקת הזו - מורה בצוות ששמרה בקנאות על דיסטאנס - עומדת רונית. והתאהבתי. ביליתי איתה עכשיו - בפעם השנייה - כמעט שבוע בבאר שבע במסגרת לימודים שהצלחתי לשכנע אותה להצטרף. ואתה יודע ? צחקנו שם בלי הכרה. צחקנו כל כך שכאשר אני רק חושבת על זה עולה בי מן פרץ של צחוק בגרון. וזה היה נפלא. וגם היה בכי. כי הרי אתה לא מתעייף והולך איתה לכל מקום. אבל נשאר מרחוק. והיא סיפרה גם לחלק מחברי הקבוצה עליך , ומצאה עצמה - לא לבד כל כך בסיטואציה הפרטית הזו. וזה היה כמו אגרוף בבטן. כי אין נחמה ואין סוף לגעגועים . והיו שם סיפורים של 7 שנים ו16 שנים של אובדן והדמעות והחנק בגרון כנראה לא נעלמים אף פעם. אני לומדת להכיר אותך לאט לאט . אם הייתי מקבלת רשות הייתי למשל משוויצה בתעודת הבגרות שקיבלת. זה לא סתם איזה נייר שהגיע וקיבלת. זו תעודה לתפארת. ציונים שכל אחד חולם עליהם . אבל - לא קיבלתי רשות. רציתי -באמת רציתי. ביום השנה -סיום של שנה אחת בלעדיך - 365 ימים שזה יום אחד מימים רבים של התמודדות - יום קשה לכל הדעות - בו ההכרה נלחמת במציאות . כמו הזמנה אחרת - לא אהיה פיזית. אהיה פיזית במקום אחר. אז מה???. גם אתה פיזית במקום אחר... אבל דע לך שאהיה. אהיה גם אהיה טוטי
-
געגועים
לתומר היקר אני נמצאת בחדשיים האחרונים רחוק בארהב אין יום שפניך המחייכות לא חולפות מול עיניי הכאב עם הליכתך בטרם עת אינו חולף עם הזמן להפך . אני דואגת מאד במיוחד לאמך קשה לאחוז בחיים בלעדיך אבל מהיכרותי אתך מינקותך אני רואה אותך מחייך למעלה בשמיים מסתכל על כולנו באהבה ובגאוה. אני בטוחה שהיית שמח לדעת שלמרות כל הכאב מוצאים סיבות לשמוח בטח אתה יודע שנולד לך בןדוד קשה לתפוס שלא נראה אותך יותר בליבנו מקומך שמור לעד יהי זכרך ברוך .... רות
-
תומר בן 19 שנים
תומריקי שלנו היית חכם, היית יפה והיית חייכן השארת אותנו כאן מול אבן. היית אהוב והיית אוהב ויותר מכל היית טוב לב והשארת אותנו כאן מול אבן. איך בנער אחד ישנן תכונות כה נפלאות גם מסודר וגם עוזר ותלמיד כה טוב שקשה לתאר והשארת אותנו כאן מול אבן. אתה חסר כל יום יותר הזמן עובר ואתה לא חוזר וליבנו השבור עוד אותך מחפש ולא מוצא והשארת אותנו איתך כאן מול האבן. אהבנוך.
-
חיבור נשמות
הלוואי שהייתי יכולה לבטא את מה שאני מרגישה פנים מול פנים ולא בצורה זו להיות לידכם ולחבק אתכם ולהראות לכם כמה שאני מזדהה אתכם. כשאני חושבת על תומר אני חושבת על חיבור נשמות , למרות שיש בינינו הפרש של 3 שנים והוא בן, תמיד היתה לי כימיה איתו, כמו ששמתם לב תמיד היינו עושים כייף ביחד , נהנים וצוחקים, הוא פשוט היה גורם לי לצחוק ולחייך ולהנות. הנסיעות המשותפות שלנו לאורך השנים הם טיולים שאני לא אשכח, למרות שהייתי ילדה קטנה, יש לי זכרונות טובים ומתוקים מהטיולים האלה, הנאה כייפית ותמימה של ילדים, אני לא יכולה להסביר את הקשר הזה בינינו , אבל אני פשוט אוהבת את תומר ובטח לכם אני לא צריכה להסביר למה. אני כואבת ועצובה, כי זה פשוט תומר, נשמה טובה ויפה, מצחיקה, מצליחה שאפתנית, מעניינת וחייכנית, שעדיין לא סיימה את מקומה בעולם. אני לא יכולה לתאר את סערת הרגשות שלי, אני בכלל לא יכולה לעכל את זה ולהבין את זה, הלוואי והייתי מתעוררת מחלום וזה היה עובר. באותו יום כשאמא ואבא סיפרו לי היה יום שישי ופה בתאילנד ביליתי את השבת בבית חבד, התפללתי, שמתי כיסוי ראש וקראתי בסידור בשבילכם ובשביל תומר, והדמעות זולגות. יום עצוב ושחור וקודר. אני מצטערת שאני מביעה רגשות על הדף, אני מחבקת ואוהבת אתכם מאוד מאוד. אתם אנשים טובים ויפים מבפנים ומבחוץ תמיד הרגשתי טוב ונוח אתכם, כמו משפחה. אני חושבת שיש בין המשפחות שלנו חיבור נעים והרמוני בין כולם. תדעו שאני מאד מאד אוהבת את תומר ואתכם ואני מצטערת בצערכם אני יודעת שאתם מרגישים שכבה אצלכם בפנים האור והכל נראה עכשיו שונה, ואין תחליף לתומר, אבל תהיו חזקים ותמצאו את האור מחדש. תשאבו אותו ממאיה, תהיו חיוביים ותאזרו את הכוחות שבכם להמשיך הלאה ולחיות בשמחה. אני יודעת שצריך להמשיך הלאה מכאן ולנסות לא להכפיל את הכאב והסבל. תהיו חזקים, אני יודעת בוודאות שיש אנשים שיעשו הכל לתמוך ולהיות שם בשבילכם. מצפה לפגוש אתכם כשאחזור לארץ
-
חיבור נשמות
הלוואי שהייתי יכולה לבטא את מה שאני מרגישה פנים מול פנים ולא בצורה זו להיות לידכם ולחבק אתכם ולהראות לכם כמה שאני מזדהה אתכם. כשאני חושבת על תומר אני חושבת על חיבור נשמות , למרות שיש בינינו הפרש של 3 שנים והוא בן, תמיד היתה לי כימיה איתו, כמו ששמתם לב תמיד היינו עושים כייף ביחד , נהנים וצוחקים, הוא פשוט היה גורם לי לצחוק ולחייך ולהנות. הנסיעות המשותפות שלנו לאורך השנים הם טיולים שאני לא אשכח, למרות שהייתי ילדה קטנה, יש לי זכרונות טובים ומתוקים מהטיולים האלה, הנאה כייפית ותמימה של ילדים, אני לא יכולה להסביר את הקשר הזה בינינו , אבל אני פשוט אוהבת את תומר ובטח לכם אני לא צריכה להביר למה. אני כואבת ועצובה, כי זה פשוט תומר, נשמה טובה ויפה, מצחיקה, מצליחה שאפתנית, מעניינת וחייכנית, שעדיין לא סיימה את מקומה בעולם. אני לא יכולה לתאר את סערת הרגשות שלי, אני בכלל לא יכולה לעכל את זה ולהבין את זה, הלוואי והייתי מתעוררת מחלום וזה היה עובר. באותו יום כשאמא ואבא סיפרו לי היה יום שישי ופה בתאילנד בליתי את השבת בבית חבד, התפללתי, שמתי כסוי ראש וקראתי בסידור בשבילכם ובשביל תומר, והדמעות זולגות. יום עצוב ושחור וקודר. אני מצטערת שאני מביע רגשות על הדף, אני מחבקת ואוהבת אתכם מאוד מאוד. אתם אנשים טובים ויפים מבפנים ומבחוץ תמיד הרגשתי טוב ונחו אתכם, כמו משפחה. אני חושבת שיש בין המשפחות שלנו חיבור נעים והרמוני בין כולם. תדעו שאני מאד מאד אוהבת את תומר ואתכם ואני מצטערת בצערכם אני יודעת שאתם מרגישים שכבה אצלכם בפנים האור והכל נראה עכשיו שונה, ואין תחליף לתומר, אבל תהיו חזקים ותמצאו את האור מחדש. תשאבו אותו ממאיה, תהיו חיוביים ותאזרו את הכוחות שבכם להמשיך הלאה ולחיות בשמחה. אני יודעת שצריך להמשיך הלאה מכאן ולנסות לא להכפיל את הכאב והסבל. תהיו חזקים, אני יודעת בוודאות שיש אנשים שיעשו הכל לתמוך ולהיות שם בשבילכם. מצפה לפגוש אתכם כשאחזור לארץ
-
תומריק יקר
תומריק יקר כבר לילה מאוחר לא מצליחה להירדם תמונות מהלוויה, מהשבעה, ממך נפרד ממני יומיים לפני שנסעת, תמיר חסון שיער קצוץ עם עיניים מדהימות וחיוך שובה לב מדבק גבוה ממני בראש כמעט , זוכרת שחשבתי איזה יפה אתה ואיזה עיניים מדהימות, באת להגיד לי תודה על המתנה לגיוס ופיטפטנו לנו הגיגים של טרום גיוס ואני זוכרת שחשבתי כמה אתה שווה ואיך אני לא מכירה אותך מספיק איזה החמצה בשבילי. אמא ביקשה ממני להדליק לך באתר נר זיכרון ולא יכולתי והנה עברה לה חצי שנה , למרות שיש לי דברים טובים לספר לך פשוט נדמה לי שאתה מסתכל מלמעלה על כולנו ומרגיש ויודע למשל שאני בהריון ויהיה לך אחיין חדש ומה עובר על אבא ועל אמא ועל מאיה ומתמוגג מנחת שיש כלבה חדשה בבית ושאתה לא משתתף בסבב הקקי פיפי שלה. אני לא מצליחה לעכל שאתה איננו פה איתנו מדמיינת אותך עם המדים הלבנים של חיל הים בטח היית מסיים את המסלול בתור חניך מצטיין בולט ואהוב . תומר יקר כמו שאהבתי לקרוא לך, בגעגוע אין סופי באהבה מבפנים ובאמונה שנפגש מתישהו למעלה איריס נ. ב ד"ש מנחום
-
תומריק יקר
תומריק יקר כבר לילה מאוחר לא מצליחה להירדם תמונות מהלוויה, מהשבעה, ממך נפרד ממני יומיים לפני שנסעת, תמיר חסון שיער קצוץ עם עיניים מדהימות וחיוך שובה לב מדבק גבוה ממני בראש כמעט , זוכרת שחשבתי איזה יפה אתה ואיזה עיניים מדהימות, באת להגיד לי תודה על המתנה לגיוס ופיטפטנו לנו הגיגים של טרום גיוס ואני זוכרת שחשבתי כמה אתה שווה ואיך אני לא מכירה אותך מספיק איזה החמצה בשבילי. אמא ביקשה ממני להדליק לך באתר נר זיכרון ולא יכולתי והנה עברה לה חצי שנה , למרות שיש לי דברים טובים לספר לך פשוט נדמה לי שאתה מסתכל מלמעלה על כולנו ומרגיש ויודע למשל שאני בהריון ויהיה לך אחיין חדש ומה עובר על אבא ועל אמא ועל מאיה ומתמוגג מנחת שיש כלבה חדשה בבית ושאתה לא משתתף בסבב הקקי פיפי שלה. אני לא מצליחה לעכל שאתה איננו פה איתנו מדמיינת אותך עם המדים הלבנים של חיל הים בטח היית מסיים את המסלול בתור חניך מצטיין בולט ואהוב . תונר יקר כמו שאהבתי לקרוא לך, בגעגוע אין סופי באהבה מבפנים ובאמונה שנפגש מתישהו למעלה איריס נ. ב ד"ש מנחום
