האלקטרוני — מה שכתבו כאן מאז 2006 · הפיזי — המחברת עצמה, מצולמת
מקום לכתוב מחשבות וגעגועים.
-
מכתב 10 שנים
תומריק, עשר שנים זה סמלי... הרבה עבר עלי מאז ואני חייבת להודות שזה דווקא לא נהיה לי יותר פשוט עם הזמן. אני גדלה, משתנה, עוברת מסלולים בחיים והכל בלעדייך. הפחד מלשכוח והמחשבות של מה היה יכול להיות אם... תמיד מעסיקים אותי. עומדת לפני התחלות חדשות, גדולות בחיי וכל הזמן, בכל צעד אני שואלת את עצמי מה אתה היית חושב, האם אתה תומך ומאמין שזו הייתה הבחירה הנכונה. לפעמים אני אפילו מקווה ביני לבין עצמי שאתה לא כועס, שאתה מבין שזה טבעי להמשיך ומאחל לי להיות שלמה בלעדיך אך עם דמותך מעלי תמיד. אני גאה להיות החברה המיתולוגית שלך, בנאדם מיוחד ואהוב כל כך. רק יכולה לקוות שגם אתה גאה בי ויודע שתמיד יש לך פינה שמורה אצלי, כל לילה כשאני הולכת לישון. מתגעגעת, אני
-
לרונית היקרה
בתאריך 4/2/16 הייתי איתך בהרצאה בבית לוינשטיין בהרצאה זו דיברת על תומר והעל התאונה שייתה לו בחול בנוסף העלת את השאלה האם ללכת לחתונתו של שחר בקיץ עשית הצבעה והרוב אמרו שכן לאחר מכן כשסיימת יצאת החוצה ואני אחרייך דיברתי איתך והסברתי לך מדוע כדי לך ללכת ואני חוזרת על זה: אם שחר נתן לך הזמנה כנראה שבשבילו זה חשוב שתיהיה שם, כי בשבילו זה כמו לראות את תומר שם, ובשבילך זה עוד צעד קטן להתגברות על הפחד ועוד צעד לעשות וי על המטרה בחיים כששחר יראה אותך הוא יראה את תומר, את החבר שלו, ולא רק את זה שהוא שמע את חריקת הברזל ואת תומר שרוע על השול דרך שוכב עם דם, אלא כשהוא יראה אותך הוא יראה את תומר זה שנסע איתו לחול, זה ששמח אותו, בילה איתו, נהנה איתו, צחק איתו, השתולל איתו, זה שתמיד היה שם בשבילו, היה לו לאוזן קשבת, לכתף לבכות עליו, לבן אדם לסמוך עליו, ולזה שתמיד יתן את העצה הטובה, את התומר הזה הוא יראה, את התומר שהוא ירצה לראות בחתונה שלו, ובשבילך לבוא לחתונה הזו זה מסמל כבוד, חוזק ואומץ של אישה שעוברת ומתגברת על איבוד אדם קרוב, וזה ידרבן אותך לבוא גם לחתונה של אלון בעזרת השם וגם לחתונתה של החברה שהייתה לתומר. ושחר, אלון והחברה של תומר יותר מיהיו מאושרים לראות אותך שם בחתונתם. וכמו שאמרתי לך שם בלוינשטיין כמו אצן שסיים ריצת מרתון ועבר את קו הסיום והזמן עצר ככה את תגיעי לקו הסיום שלך ותרגישי הרגשת גבורה וניצחון על התגברות על הפחד, ואת תרגישי גאה בעצמך!, האנשים הקרובים אלייך יהיו גאים בך!, וגם אני יהיה גאה בך!, כי צריך אנשים חזקים כמוך במדינה. אז בהצלחה ותאמיני בעצמך ואם תרגישי קצת התלבטות וערעור בהמשך תקראי שוב את המכתב ותחייכי. יש משפט שמלווה אותי כל החיים ואני מקווה שילווה גם אותך והוא ש:"מאחורי העננים השמיים תמיד יהיו כחולים", אל תשכחי את זה!. אוהבת ובהצלחה בהכול אור.
-
לרונית היקרה
היי רונית, שבוע שעבר נכחתי בבית לוינשטיין עם הבית ספר. רציתי להגיד לך שאת אישה מדהימה ומה שאת עושה זה לא מובן מאליו. את תורמת המון לדור הצעיר. את מראה לו למה אנו צריכים להיזהר כל כך ולא לעשות שטויות. ולא רק לנו את עוזרת אלא גם להורים שלנו. אני בטוחה שכל הורה והורה שמח שאת עושה את זה. את אישה מדהימה ואל תתני לעצב שלך לגרום לך לשקוע. אני בטוחה שהבן שלך רוצה שתשמחי ותיהני מהחיים. שוב תודה על ההרצאה המדהימה.
-
משהו קטן לזיכרון ביומן
שלום, שמי שי שחם, אני גרה בזכרון יעקב. תלמידת כיתה יב. במסגרת פעילות בית הספר שלי לזהירות בדרכים נסעתי לבית לוינשטיין כדי לשמוע על סיפורים שקרו לאנשים בתאונות דרכים בארץ ובעולם. ביום שלישי, 26/1, שמעתי לראשונה את סיפורו של תומר. סיפור קשה ובלתי נתפס. רונית, אני שמחתי לשמוע עליו ועל הדרך שלך לזכור אותו ולהנציח אותו. בעיניי את עושה דבר אצילי בכך שאת מספרת את הסיפור שלו ושלכם כמשפחתו והחברים שלו, ומשתפת את הדברים האישיים והקשים ביותר, תוך מטרה למנוע אסונות כאלה, שלא יקרו דברים כאלה לאנשים אחרים, לנו כנערים שמתחילים את החיים שלנו ממש עוד מעט. את אמרת לנו שאת מקווה שזה נותן משמעות. שמה שאת עושה הוא לא לשווא, ואכן רונית, זה משמעותי מאוד! את הצלחת להביא את הסיפור למקום בו נוכל להזדהות, לכאוב, לבכות ולחבק את הרגע. הבאת אותי לתודעה שהחיים הם מתנה שצריך לשמור. אני משתתפת בצערכם ומקווה שיהיו לנו כמה שפחות רגעים כאלה. תודה ששיתפת את סיפורו ואת הקשיים שאתם עברתם ועוברים כמשפחה. העובדה שבחרתם לחיות מראה כמה חוזק יש בכם! תודה ותשמרו על עצמכם, שי
-
משהו מהלב
רונית היקרה, אתמול נכחתי בבית לוינשטיין בשעה ששיתפת אותי ואת תלמידיי בסיפור הקשה והעצוב שלך ושל משפחתך על מותו הקשה של תומר בנך. לא הייתה עין יבשה בקהל, העברת בצורה כל כך אמיתית את רגשותייך ואת מה שעברת. סיפורך נחקק לנערים ונערות רבים בראש. תודה לך ששיתפת אותנו בדבר כל כך אישי. ממך למדתי כי בנך היה ילד איכותי, אהוב, חברותי ומחבק. נדהמתי שמסלול חייו של תומר ושל בני כה דומה שרק גרם לליבי להתנפץ לרסיסים. רצתי אחרייך ניסיתי לדבר וכל מה שיכולתי זה לנסות לדבר מבעד לדמעות ואת דמעת איתי, התחבקנו ללא מילים ואת באצילותך הוספת ואמרת לי לשמור על בני. בזכותך אזהר הרבה יותר עם ילדיי. כואב מאוד לראות כמה את מתגעגעת אל תומר. מעריכה אותך כל כך, רותי
-
9 שנים שאתה לא כאן
תומריק 9 שנים שאתה לא כאן וזה קשה, קשה מנשוא, כואב חותך בבשר החי קשה כי מתגעגעת קשה כי אתה חסר קשה כי חושבת כל הזמן למה? ומה היה קורה אילו קשה כי החיים של כולם נמשכים ואצלי הכל עצר לפני 9 שנים קשה כי כל הזמן יש מאבקים פנימיים קטנים: אם ללכת לחגוג עם חברה שבנה מתחתן, אבל גם מאבקים גדולים: האם נכון לתת למאיה לנסוע לחו"ל לתקופה ארוכה, לאפשר לה להתנסות בחוויות של ילדה נורמאלית, קשה להיפרד ממנה ולשחזר את הפרידה מתומר, קשה לא לקבל ממנה סימן במשך זמן, ולמצוא את עצמי חרדה שמשהו קרה, קשה לשמוע שמאיה אולי תרצה להמשיך לטייל ולא לחזור כמו שמתוכנן, קשה להכיל את מצוקות היומיום, כי אני כבר מוצפת בכל מקרה במצוקה הנוראה מכל, קשה להסתכל אחורה ולהבין שעברה תקופה ככ ארוכה מאז שעזבת ושמבחינת הכאב שום דבר לא משתנה, אבל בו זמנית הכל מסביב משתנה , כל הזמן, קשה כי הזמן של פעם כשהיית כאן מככב במחשבות, ואין מקום להווה, והעתיד שמוחמץ בשבילך ובמובנים רבים גם בשבילי משתלט גם הוא. קשה כי כמעט שום דבר לא מספיק חשוב, לא מספיק נוגע, לא רוצה כלום, לא צריכה כלום, רוצה למצוא שלווה מעטה ולרוב לא מצליחה. קשה כי האובדן שלך גורם למחשבות על הקיום האנושי בעולם הזה, ושום דבר לא ברור ואין תשובות ואין את מי לשאול כדי להבין לאן הלכת? למה? למה דווקא כשאתה בן 18?, מה צריך ללמוד מהמוות שלך? אילו תובנות לגבי ההווה/ העתיד, לגבי האנשים הקרובים אלינו, אלה שמצליחים לסבול אותנו במצבי הרוח הקיצוניים. קשה כי קשה לאבד ילד ששמרת עליו ברחם/שהיה חלק מהגוף שלי, שהצלחת להביא אותו למקום שיכולת להשוויץ בו(למרות ששמרת על ענווה , כי זו דרכך), וברגע אחד הוא נעלם מחיי כולם. קשה כי מה עושים עם חסרונך תומר, לאן לוקחים את הכאב? את החור הזה בנשמה? מבחינתי מדברת עליך, מנציחה אותך, מדברת איתך, אתה איתי כל הזמן ומנסה לאסוף רגעים קטנים של נחמה ואושר וזה קשה ולפעמים בלתי נסבל אבל יודעת ש"בסוף נפגש אתה יודע"... תומריק תשמור על מאיה אחותך הקטנה, ותחזיר אותה בשלום הביתה. אוהבת ומתגעגעת
-
אזכרה במלאת 9 שנים
עוד לא מלאו לי 18 ביום התאונה, והנה היום, כ-9 שנים לאחר מכן אני לומד לקבל אומדן שונה לכאב הגדול בחסרונו של תומר. אני מסתכל סביב.. רואה כיצד החיים מתקדמים, ואיני יכול שלא לשים לב לכאב שמלווה את המשפחה עקב האובדן הגדול. יותר מכול, אני לומד להעריך את הפוטנציאל הגדול שנגדע ביום התאונה. החינוך, הערכים, הזמן ושנות ההשקעה של המשפחה אמורים היו להביא את תומר לגדולה, ואין לי ספק בכך. אני תוהה על עתיד ילדיי, ומבין כי כל מה שאני מתכנן להעניק להם, הוענק לתומר ע"י רונית, אורי ושאר המשפחה והחברים. שנים אני מרגיש כבן-בית במשפחת שדה, וחווה אותם ברגעים שונים. איני יכול להישאר אדיש להתלבטות הקשה של משפחת שדה בימים אלו בהם מאיה מטיילת לה בעולם. מי ישלם את "המחיר" לכאורה בגין הרצון הטבעי של מאיה, לנהוג כבני גילה ולטייל בעולם לאחר השירות הצבאי. אני רואה מהצד רק חלק מן הקשיים שממשיכים ללוות את המשפחה כבר 9 שנים.. תאונה אחת שהשפיעה על רבים כל כך.. וכאחד מן הרבים האלו אני רוצה לומר שחלק מתומר יישאר בי לנצח. הוא, התאונה, אתם, הכול ביחד. ויישאר כך לנצח.
-
9 שנים שאתה חסר
תשמור על העולם ילד יש דברים שאסור לראות, תשמור על העולם ילד אם תהיה תפסיק להיות. גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים. 9 שנים עברו ואצלך הזמן עומד מלכת, 9 שנים ואתה נשארת ילד שמסביבך כולם מתבגרים. ואנחנו נפגשים כאן כבר 9 שנים אתם מכבדים את תומר ואותנו במסע ארוך שבו כולנו עוברים אירועים בחיינו אבל יום אחד בשנה עוצרים את הכל ובאים כל מי שתומר נגע בהם וידע להפוך את כולם לחבריו ואותנו למשפחת שכול. ואצלנו הגעגוע רק מיתגבר והדמעה זולגת מאליה כל עת שמזכירים אותך. ואתה נוכח בכל מחשבותינו ושוכן בגופינו ולעיתים גם לא במודע שולט במעשינו. ואנחנו מצפים , כמו הורים שלא מאמינים שהלכת מאיתנו שהשארת אותנו מבלי יכולת לראות אותך מתפתח גדל ומגשים את עצמך. ואני רואה את חבריך ומבין עד כמה גדול ההפסד ועד כמה הפוטנציאל לפרוץ קדימה היה מוכן להשתחרר. יש שיגידו 9 שנים והפצע קצת מגליד אולם אצלנו הפצע פתוח ואפילו מדמם והוא כואב בכל נקודה של חיינו ונוכח בכל אירוע שעובר עלינו ואנחנו לא למדנו לחיות עם הבור שנפער בליבנו. ואם כבר התכנסנו כאן ביום העצוב הזה זה הזמן להפנים שיש אירועים שמשנים את כללי המשחק המקובלים ויש לקחת את החיים בפרופורציות המתאימות . יש נושאים נורא חשובים שאנחנו מתעסקים איתם אולם מעל כולם מרחפת קדושת החיים ושהיא נפגמת אזי לעיתים הכל מאבד מערכו. קרבות שניהלנו נראים שוליים ועקרונות שחיינו לפיהם הופכים לזניחים. האנרגיות שהשקענו פתאום התייתרה כי המתים מגדירים את החיים ואת חשיבות האירועים שאנחנו צועדים בינהם.
-
תומר אהובינו
אנו מתגעגעים אליך בכל ליבינו גם ביום יום , גם באירועים משפחתיים ואפילו בימים טובים. נשאר לנו כאב אובדנך בדמי חייך, לא שוכחים אותך לרגע. חייך היו קצרים להחריד , אבל הצליחו להשאיר את חותמם בכל עת. גם בחורף גם בקיץ בסתיו ובאביב. השנים חולפות והכאב נשאר ולא עוזב. תשע שנים חלפו כאילו היה זה רק אתמול, הלב מתכווץ והעיניים דומעות ואתה לא חוזר, ואולי אולי מרגיש כמה אתה חסר. לעולם לא נשכח אותך ונקווה שכאשר נפגש נסגור את המעגל המשפחתי. אוהבים אותך תמיד סבא וסבתא
-
תודה
רונית שלום, ריגשת אותי עד מאוד בסיפורך האישי שאותו שיתפת במפגש שהתקיים אתמול בבית לוינשטיין. בעיני חשוב שכל מתבגר יעבור דרך הפעילות שנעשית שם, יפגש עם הסיפורים האישיים וישמע את כאבם של הנותרים מאחור לפני שהוא לוקח על עצמו את אחריות הנהיגה. אני בטוחה שזה היה כרוך במאמץ רב עבורך, תודה לך על כך.
-
לרונית היקרה
רונית היקרה, היום הגעתי לבית לוינשטיין והקשבתי לסיפור הנוגע שלך. ניכר מסיפורייך ומהסרטון הקצר שהצגת לנו כי מדובר באדם משכמו ומעלה. אני משתתפת בצערכם הכבד והנורא. ריגשת אותי מאוד. המשיכי להנציח את דמותו של בנך היקר. שלא תדעו עוד צער, יהי זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים. מאי גרייף.
-
משתתפת בצערכם
שלום שמי רומי, תלמידת כיתה יב מתיכון בראשון לציון. היום ביקרתי במסגרת בית הספר בבית לוינשטיין ושמעתי את הסיפור של תומר שדה מפי אמו רונית שדה. רציתי לשתף אתכם בתחושות שלי ולספר שהסיפור של תומר לא יוצא לי מהראש, הוא נשמע כמו אדם שהייתי מאוד מתחברת אליו. הדברים שרונית סיפרה ריגשו אותי עד כדי דמעות. משתתפת בצערכם, רומי
-
משתתפת בצערכם
שלום שמי רומי, תלמידת כיתה יב מתיכון בראשון לציון. היום ביקרתי במסגרת בית הספר בבית לוינשטיין ושמעתי את הסיפור של תומר שדה מפי אמו רונית שדה. רציתי לשתף אותכם בתחושות שלי ולספר שהסיפור של תומר לא יוצא לי מהראש, הוא נשמע כמו אדם שהייתי מאוד מתחברת אליו. הדברים שרונית סיפרה רגשו אותי עד כדי דמעות. משתתפת בצערכם, רומי
-
לרונית
לרונית, דבר ראשון רציתי להגיד לך תודה על ההרצאה שהעברת היום! את עושה עבודת קודש! בזכותך ובזכות השינוי הקטן אבל הענקי שאת עושה בזכות המילים שלך ובזכות המעשים שלך המון ילדים יכולים להינצל ולהימנע מתאונות בדרכים. את בן אדם מדהים אני נורא שמחה שזכיתי ללמוד ממך שלא תדעי עוד צער ואל תוותרי לעולם, תמשיכי במאבק היום יומי שלך להציל חיים! ותמיד תזכרי שתומר מסתכל מלמעלה וגאה בך ובמה שאת עושה!
-
יהי זכרו ברוך
היום בהרצאה בכיתי... בכיתי כי הבנתי שהמון אנשים נהרגים ככה, כמה תאונות נגרמות וכמה הן עולות ביוקר. אני מקווה שאתם יודעים שתומר צופה בכם מלמעלה, שומר עליכם וגאה בכם. אני משתתפת בצערם של כל בני משפחתו וחבריו של תומר. יהי זכרו ברוך.
-
לרונית
היי רונית, התרגשתי היום בהרצאה על בנך, ראשית אני משתתפת בצערך. אמנם הכרנו רק לפני שלוש שבועות אבל מהשלוש שבועות האלה אני ראיתי שאת אישה טובה! אני מאחלת לך שתתקדמי בדרך שלך ותעבירי את המסר שלך בנושא חינוך תעבורתי ובטיחות בדרכים. בטוחה שתומר גאה בך מלמעלה.
-
לרונית היקרה!
רונית היקרה , ההרצאה היתה מאוד מרגשת , רואים שתומר מאוד חסר לך, תומר למעלה והוא בטוח גאה שיש לו אמא כמוך שמרצה בענייני זהירות בדרכים ורוצה לטובת כולם! לפי ההרצאה היום לקחתי את החיים ברצינות ואקפיד לעבור על כללי זהירות בדרכים. משתתפת בצערך, עדי לוי,
-
משתתפת בצערך רונית
רונית אני משתתפת בצערך שלא תדעי עוד צער היום היה לנו הרצאה לא הפסקתי לבכות עכשיו מגלים בך צד שונה ולא רק את הצד של המורה הקשוחה אל תשכחי שהוא מלמעלה מסתכל עלייך וגאה בך! משתתפת בצערך ושבת שלום
-
מכתב ביומן
רציתי להגיד שהיום הרצאה הייתה מרגשת מאוד אחשוב על נהיגה בטוחה יותר ואקפיד יותר בנהיגה באופניים בטיחות יותר גדולה בחבישת קסדה ובמעברי החצייה ...
-
שמונה שנים
בימים טרופים אלו של טילים אזעקות והרוגים אני רוצה להודות לכם כי הגעתם כמידי שנה לכבד את תומר. והדם הוא אותו דם אדום סמיך וחם והכאב הוא אותו כאב . אלו שנהרגו בקרב מהללים את שמם ואלו שנהרגו בתאונות דרכים דמם הותר ואין כל משמעות לאומית למותם. אין ימי זיכרון אין צפירות ואין מהדורות חדשות לאורך כל היום וצה"ל לא מוציא כוחות לכבוש את כביש 6 או כל כביש דמים אחר. ולצערנו יש יותר הרוגים בתאונות דרכים מאשר הרוגים במלחמות ובמבצעים והדם זורם והפה נאלם . ועולם כמנהגו נוהג ועד עתה יש בשנת 2014 155 הרוגים בתאונות דרכים ולנו יש תומר אחד שחי בנפשנו שיושב בתוך גופנו כי ככה בחרנו. אנחנו רוצים אותו בתוכנו רוצים לחוש את הגעגוע שלעולם לא יתממש רוצים להרגיש את הכאב שלעולם לא יסתיים. כי הוא חי במחשבותינו ומשתתף פעיל בקביעה של מי אנחנו ואילו אנשים אנחנו רוצים להיות. 2920 ימים שזה 8 שנים ואנחנו מרגישים כאילו הטרגדיה התרחשה אך אתמול. ומאז שעון הזמן הכלל ושעון הזמן של משפחת שדה לא מסונכרנים. כי אם תסתכלו הספרה 8 שהיא עומדת מבטאת ערך מספרי ושהיא שוכבת אזי המשמעות היא סימן לאין סוף. אין סוף למחשבות איזה חיים תומר הפסיד אייך הוא לא יממש את עצמו את יכולותיו אין סוף למחשבות של אייך יכולנו לעשות את הדברים אחרת. ובתוך כל זה עלינו לקיים חיים נורמאלים כי בסמוך אלינו יש משפחה וחברים שעוזרים ותומכים בשעות הקשות. ובימים אלו שעם ישראל מביא לקבורה חיילים אני מודה כי קשה לי לצפות בהלוויות של אנשים צעירים ואני מזפזפ לערוצים אחרים . ואותן משפחות של חללי צה"ל עדיין לא מבינות לאיזה סרט הם נכנסו החיים לא שבים למסלולם למרות שמנסים לשמור על מסגרות תפקודיות. ואין מעשה או אירוע שיכול לעשות קופי פייסט לחיים שהיו לנו המצב בלתי הפיך בעליל. ולנו נשאר לחיות עם הצער!! כמובן כמו כל שנה בתום האזכרה כולכם מוזמנים לביתנו.
-
לרונית
תודה רבה ששיתפת אותי ואחרים בסיפור המרגש והמעניין, את עושה עבודת קודש.
