היומן האלקטרוני
175 רשומות. מקום לכתוב מחשבות וגעגועים.
-
והיום - יום השנה 1.8.10
היום יום ראשון 1.8.10. ניפגש בשעת בין ערביים כדי לחבק. כדי להביע בעיניים. הבטתי אחורה וקראתי. קראתי את מה שאני כתבתי. -את מה שכתבו אחרים. מים רבים זורמים , זרמו ויזרמו כנראה בנהר החיים. לכולם - וגם לנו. ואנו מתלווים עם הידיעה שאתה היית. קבלו חיבוק אמיץ. אוהבים אתכם משפחת שדה. טוטי
-
גם ממרחק של 15,000 ק"מ אי אפשר לשכוח
עברו כמעט 4 שנים ועדיין מתרוצץ אחת לשבוע לפחות במחשבות ובסיטואציות במקרים מסויימים. גם ממרחק של 15,000 ק"מ לא אשכח, כנראה לעולם. זו השנה הראשונה שאני לא אהיה באזכרה, אבל אני לא רואה כמה זה משנה, אזכרה היא אחת לשנה אבל הזיכרון נשאר לעד, רק האנשים שהיו באמת קרובים יזכרו אותך יותר מפעם אחת בשנה ואלו האנשים שבאמת אהבו אותך והיה אכפת להם ממך. כמו שמכיתה י' חפרתי לך שאני רוצה לעבור לארה"ב ואני גם הולך לעשות את זה, לפני 9 חודשים זה קרה. בינתיים אני עדיין מסתגל אבל כבר התחלתי להתרגל לחיים החדשים שכנראה יימשכו כאן לתקופה ארוכה, אי אפשר לדעת מה יקרה אבל בינתיים טוב כאן. האתר מתפקד היטב, אני שחר ושקד בודקים מדי פעם שהכל תקין ומשנים דברים בהתאם לצורך, זה שאני רחוק לא אומר שמשהו ישתנה בנושא הזה. אני מקווה ששנה הבאה אבוא לביקור בארץ ואצליח להגיע לאזכרה הבאה, עד אז חיזוקים למשפחה ואני שמח שרונית עדיין ממשיכה עם ההרצאות בבתי הספר ומפיצה את הסיפור הלאה. בלוס אנג'לס יצא לי לראות המון תאונות בכבישים ביניהם דברים שלא רואים כל יום עם תאונות שרשרת של 10 מכוניות וכמה אופנועים בתאונה אחת, וזה פשוט זוועה ואני מקווה שימצאו אי פעם פיתרון שדברים כאלו לא יקרו יותר לעולם.
-
סיפור עצוב :(
לפי מה שקראתי תומר היה ממש ילד מיוחד , וזה קורה רק לילדים המיוחדים, ככה החליט אלוהים....
-
עוד יום "הולדת" עצוב עבר
גם הפעם אין מילים של ממש, למעט ציון העובדה שב- 30/3/2010 (חג פסח), עבר עוד יום הולדת עצוב לתומר שדה. את ערב פסח (29/3/2010), עשינו בלי תומר. אולם למחרת באנו חלק מן המשפחה והחברים לבקר את תומר. א. ישראל
-
חיים - זו המילה
נצח נצחים לא נכנסתי לאתר. אולי כי אני שומעת עליך משיחות ישירות. אני מרגישה עכשיו שוב צורך לכתוב - כדי שאגיד בצורה עקיפה את מה שיש לי לומר. ים... חיים ---תחיי - -ברכת מזל טוב - ותחגגי - - זה מה שרציתי לחזק. זה המסר החזק. איתו צריך להתמודד.. ואיתו - אם בכלל - אולי תהיה מעט נחמה. שיהיה לכם - לכולכם ביחד ולכל אחד לחוד ולנו אתכם - חג שמח. כי זה המסר!!! אף על פי כן, ולמרות שכולנו מהלכים עם שקים שקופים על הגב. :( :( אוהבת טוטי
-
בעקבות הרצאת האם
אנו כיתה יב\'4 מודים לאמא של תומר על האומץ לב שגילתה בכך שפתחה את ליבה בפנינו למרות הקושי שבדבר. הרצאה זו ריגשה אותנו, וגרמה לנו כתלמידים בני 17-18 להעריך את מה שיש בידנו. אנו רוצים לציין שהמצגת הייתה מרגשת ומעניינת מאוד, נהנינו לראות את חיוכו של תומר וצחוקו המתגלגל. השיחה עם האם גרמה לנו כנהגים, להבין את מהות הזהירות, ומהות המהירות בכביש. תודה רבה, כיתה יב\'4 תיכון חדרה.
-
לא נשכח
אתה חסר לנו ואנו הוגים וחושבים עליך תמיד מוטי ולאה,
-
למשפחה של תומר דורית ואורי
היייי לאמא של תומר אני שמעתי את הסיפור של היום בתאריך 25.11.09 הייה לי קשה לשמוע התהפקתי לא לבכות לקחתי את זה קשה הייה לי במיוחד קשה לראות אותך בוכה איזה אמא חזקה את תהיי חזקה אני ימשיך לכתוב לך עוד כאן הייה לחך בין יפה גבוה חברה יפה תהייתה לו ענבר אני לא מאמינה שכך נגמר הסיפור של תומר הייה ילד חרוץ לפי מה שנראה הייה מבלה בחיים הייה חשוב לי להכניס לאתר זה לחזק אותך ואני לא יודעת למה את תמיד פותחת לך את הפצוע הזה ולספר ראיתי כמה בנות היום שבכו אני ילדה שלא יכולה לראות מישהו כובה קשה לי מה שהייה הכי קשה לראות זה אמא שיכולה לעמוד ולספר את מה שקרה טוב למשפחה של תומר תהיו חזקים תדעו שתמיד מי שימהו שתומךךךך בכם
-
לרונית היקרה!
לרונית היקרה! התרגשתי מאוד שסיפרת לנו את הסיפור העצוב. אני משתתף בצערך ובצער בני משפחתך ואני מאחל לך רק טוב ושלא תדעי עוד צער בברכה, אופיר בן אלי
-
אורי ורונית
רק אתמול ((19.8.09) גיליתי מיהו תומר שדה לאחר שעברנו ליד בית הקברות שבו הוא קבור. אני לא קישרתי בין תומר שדה לבין העובדה שהוא הבן שלכם והוא אינו בחיים. לא ידעתי עוד מה הוא "הדבר העצוב" שאמא אומרת שאליו היא הולכת. ואתמול הבנתי ואני היום בפעם הראשונה מסתכלת באתר. אני ארצה אם אפשר לדעת עוד על תומר ואני ארצה לבוא לאזכרה אם זה בסדר. אני שמחה עכשיו שגם אני שותפה ויודעת מעט על תומר. רציתי בנוסף שתדעו שכיף לי איתכם ותודה שאתם כל שנה מביאים לנו אפשרויות נוספות לבלות איתכם. אדר שריד
-
עם געגוע...
תומר, כמובן שאני אתחיל בלדבר על הילדות שלנו ביחד, כשאני מנסה להסתכל אחורה ולהיזכר אני פתאום מבינה לכמה טיולים, צימרים, פיקניקים וימי כיף לקחו אותנו. אין ספק שהייתה לנו ילדות יפה והשקיעו בנו המון מחשבה. אבל יש דברים שאי אפשר לשכוח. אי אפשר לשכוח שתמיד היינו חבורה כזאת של הילדים הגדולים, אבל בכל זאת אתה ורותם גדולים ממני בשנה, ואתה יודע איך זה בגיל הזה, אני לא אשקר שתמיד רציתי להיות אתכם ושתרצו להיות איתי למרות שאני בת ושאני קטנה יותר, אני אפילו אגזים ואגיד שהייתה לי מעין הערצה כלפיכם. ואז גדלנו והפחתנו עם הפעילויות המשפחתיות ופחות הכרנו אחד את השני בתור ילדים בוגרים (שכבר מפסיקים להעריץ את האנשים מהשכבה שמעליהם) וביום בהיר אחד סיפרו לי על התאונה הנוראית. וישבתי בשבעה ושמעתי סיפורים עליך וכמובן שכולם היו הרבה יותר מטובים ופתאום לא הבנתי איך פספסתי אותך בגיל ההתבגרות. אתה בטח תשמח לשמוע שאני, אלון ושחר עשינו קורס קצינים באותו זמן ויצא לי להכיר אותם, גם אם לא היית מאמין שאיכשהו יהיה בינינו מתישהו קשר כלשהו. אני מצליחה לחוות אותך כשאני איתם, אני מתארת לעצמי איך החבורה שלכם נראתה ואני מצליחה לספוג את האופי שלך מבילוי זמן איתם. אחד הדברים היותר טובים שיצאו מהקורס קצינים הזה זה ממש לא היותי קצינה היום, או מה התפקיד שלי בצבא עכשיו, אלא העובדה שהצלחתי להכיר את אלון ושחר ודרכם אותך. וגם אם לא תאמין העולם עוד יותר קטן מזה, ענבר שרכבה איתך על סוסים בעבר היא אחת החברות הטובות שלי מהקורס קצינים. ושוב אני אגיד, כל מי שמדבר עליך ואני שומעת ממנו סיפורים לא מצליח להסביר במילים איזה בן אדם היית. ואיזה בן אדם מדהים הלך לנו... זוכרת, חושבת ומתגעגעת. נועה רבינוביץ.
-
בננו תומר
1095 ימים שאתה פיזית לא איתנו!! אולם אתה שוכן בתוכנו מלווה דרכנו, אתה כאן לא בזיכרון אלא כאש הבוערת בקירבנו שאינה נותנת מנוח! מסעירה את חיינו וגורמת לנו להיות אחרים. מעשינו פעילותינו והתנהלותינו מושפעים ישירות ממך. למדנו להעריך את הקיים, לגעת באנשים לשנות את סדר העדיפויות, את הכסף החלפנו בדאגה ואת המרוץ החומרני החלפנו בנסיון להבין את הזולת. המלחמה בתאונות הדרכים היא אין סופית והמולך הזה תובע קורבנותיו מידי שנה ואם בפעילותינו אנחנו מצליחים להציל עוד נפש אחת אזי אנחנו נמצאים בצד המואר של החיים. אין יום שאתה לא מטייל במחשבותינו, אין לילה שאתה לא מסייר במוחנו והזמן לא מקהה את הכאב והזמן לא מייבש את מאגר הדמעות, והזמן רק עובר והחוסר רק גובר ואין מי שיכול לעזור ולפתור את העניין. השאיפות שלך הפכו לצוואה שלנו, הרצונות שלך ואהבת החיים הם המדריך למעשינו ולא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו תוהים איך היית ממשיך את חייך עלי אדמות וברור לנו שהחיוניות שבך, המרץ הבלתי נדלה לעשייה היה מוביל אותך בבטחה במשעולי החיים. בהתמודדות היומית עם האובדן אין גיבורים ואין חזקים ואין כאלה שיודעים מה נכון ומה לא. אלה כאלו הרוצים להגשים את הצוואה הלא כתובה שתומר השאיר לנו. צוואה שעוסקת באיך להיות קשובים יותר, מתחשבים יותר, רגישים יותר לסובבים אותנו זו אינה תרופה שמעבירה את הכאב אלא מאפשרת לחיות איתו. ואתם חברים ומשפחה אשר מלווים אותנו בדרך החתחתים לא נותר אלא להודות ולקוות להיות איתכם עוד שנים רבות כי אתם משמשים אוזן קשבת ותמיכה לימים קשים. אבא
-
רונית יקרה
כמעט שנה עברה מאז שסיפרת לנו על תומר, והסיפור עליו נחרט בליבי ואינו מרפה. לראות ולשמוע עד כמה הוא היה אדם מקסים, שאהב לעזור, אדם מוערך וטוב לב. קשה להתמודד עם מצב כזה שלא נתפס, לחיות בלעדיו, אך אני בטוחה שהוא צופה מלמעלה ויודע עד כמה משפחתו אוהבת ומעריכה אותו. כואב הלב לראות אדם צעיר כל כך שהלך לעולמו טרם הזמן, אך טיפת העידוד מן המצב היא הידיעה כי תומר הספיק בחייו לחוות כיצד זה לחיות בתוך משפחה חמה ודואגת, לחוות אהבה, לבלות עם חברים, לגדול בתוך משפחה תומכת וגאה ואני בטוחה שהוא אסיר תודה על כך. קשה לי למצוא את המילים הנכונות, גרוני חנוק ועיניי דומעות מהתמונות, הזיכרונות, ולמרות שאני לא מכירה אותו רק התמונה הקורנת והמחייכת שלו, נוגעת לליבי, ואני יכולה להבין למה כולם התאהבו בו כל כך. אומרים שמלאכים יש רק בשמיים, ותומר הוא אחד מהם, ילד מקסים וחייכן. תזכרי תמיד כי תומר היה ילד עליז ומאושר, וסיים את חייו שמח וגאה ואני מאחלת לך ולבני משפחתך רק אושר ושביום מן הימים תמצאו קצת נחת. טליה.
-
תומר...
תומר... אני יושבת מול דף ריק, ומנסה מחדש לתאר איך זה לעבור עוד שנה בלעדיך. הפעם זה בעיקר מוזר. כל כך הרבה עבר בזמן לא ארוך. אני עוד מרגישה את הנוכחות שלך בכל מקום, מלווה אותי, נמצא שם. אני מפחדת לשכוח. כל כך מפחדת שכואב לי. לפעמים אני מוצאת את עצמי מריצה את הצחוק שלך בראש רק כדי לא לשכוח, כמו תרגול שכזה למוח. אני מדמיינת את התגובות שלך לכל מיני דברים רק כדי לחזק אצלי את האדם שהיית. אני מקווה כל הזמן שאתה עוקב שם מלמעלה, ואם אפשר אז גם מרוצה. אני רוצה להגיד לך תודה, שנתת לי פרופורציה, תמיד היית שם בשבילי, וגם אחרי שהלכת, השארת לי כל כך הרבה. אי אפשר לתאר במילים ... \" גם אם אשתה את כל הים, הוא לא ירווה את צמאוני, לעוד יום קרוב אליך, לעוד יום בזרועותיך \". צליל
-
שלוש שנים לתומר
תומר, שלוש שנים חלפו מהר, בלעדיך אבל אתה נמצא איתנו בכל מקום בליבנו במחשבותינו. הרבה פעמים אנו חושבים היכן היית היום ומה מעשיך. אולי היית קצין בחיל הים גבוה ותמיר עם חיוך גדול עם נפש אוהבת ומעניקה, בטח כל הפקודים שלך היו מעריצים אותך. אולי היית אלוף ישראל ברכיבה על סוסים ואז את כל הטוב שבך בטח היית מעניק לסוסך. אולי היית בימים אלו משתחרר משירות של שלוש שנים מהצבא, וכמו שאני מכיר אותך היית נוסע עם חברתך לטיול ברחבי העולם כי אתה יודע לתפוס את העולם בשתי ידיים. מה קרה לילד שדיבר עם כוכבים, שהמתיק סודות אל סביונים ושחפים, שספר כל נמש חרש ובחול נרדם מה קרה לו יום אחד ונעלם? בזכרינו לעד, משפחת הוכמן.
-
מכתב לתומר
שלוש שנים חלפו מאז נקטפת בדמי ימיך בטרם עת מאיתנו כל אוהביך, בני משפחתך וחבריך. ככל שעובר הזמן, גוברת נוכחותך בהעדרך, ישותך קיימת בכל פינה בכל רגע נתון. דמותך מבליחהמו עיניי, אני מנסה לתפוס את הצל, את הרגע, את התחושה. במבטך היוקד בולע אתה את העולם. צלחת הפסטה שבידך, מהבילה ומסתירה בערפל דק את ישותך הפיזית. כן תומר, קשה בלעדך, קשה לי במיוחד לראות את רונית אימך, חברתי הטובה והאהובה נקרעת כל פעם מחדש מול החלל שנוצר בלעדיך. בכל רגע של שמחה פורץ לו העצב ותופס את מקומו - הוא לא מוותר לרגע. למרות הכל - קיימת נחמה פורתא. החיים על פני האדמה דורשים ותובעים את שלהם, איה - נערה מדהימה בהתנהגותה הבוגרת, החמה, צועדת זקוף באמצע הדרך. ניב ואיתי אחיינך פורחים להפליא, הם זכו לשתי אמהות מדהימות. כמה מרנין לראות את רונית משקיעה את כל מרצה ונפשה בטפול בשני הזאטוטים. אם יש העולם הבא , הרי שאתה מלאך המשייט בו להנאתך ומביט בנו משם מלמעלה. בטוחה אני שלצד הדמעות, מחייך אתה ואומר בדרכך המיוחדת יהיה טוב.
-
תומר שלנו
תומר שלנו, חלפו 1095 ימים, שהם 26,280 שעות ואתה לא איתנו. ולמרות הזמן שחלף אין יום שבו אינך חסר ואין יום שבו אין אנו מזכירים אותך ותמיד תמיד לטובה. אתה אינך מייצר עוד חדשות, אינך מופיע בבגדים לבנים, אינך מחבק, אוהב, צוחק ואינך עוד איתנו כדי לחוות ולחזות בהתבגרותה של מאיה. בטוחה אני שהיית מאוד גאה בה ומברך על מה שהיא. מקווה אני שטוב לך במקום בו אתה נמצא. אותנו השארת עם פצע ענק בלב, שלצערי אינו מגליד. תמיד תמיד תהיה איתנו באשר הינך, אוהבים אותך עד כלות תומריקי שלנו.
-
נהריה
אם אתה אי שם ככוכב זוהר, תן לנו סימן שאתה זוכר, בליבנו אתה ככוכב מאיר, לא נשכח אותך לעולם. הבט נא אל-על ככוכב עומד מעל, לך, לך ושוב מחר אף כי מאוחר, בליבנו דממה, בליבנו עצבות, נאהב אותך לעולם. בודדים נלך בשולי הכביש, וכאשר נראך, צעדינו נחיש. זה היה רק בדימיון, זו רק אשליה, זה היה כמו חלום מופלא. תומר ילדי, זוכרים אותך לעולם. דודתך, לאה נדן, נהריה.
-
תומר
תומר עלם חמודות - היית צעירון בן 18 - הלכת מאז , חלפו 3 שנים , הוריך , אחותך והסבים - אותך מבכים. מתקשים להינחם , מנסים להסתגל. אין מילים לניחומים , הלוואי היית בין החיים. שמור על כולם מלמעלה , ושלח ברכה לאלו למטה. מתגעגעים דליה שטיין , נהריה.
-
עברו 3 שנים בלי תומר..
לפני כתיבת שורות אלה, הסתכלתי באתר האינטרנט של תומר להזכר בפרטים קטנים מחייו השמחים של תומר שהסתיימו בבת אחת , ללא שום הכנה או התראה ושינו את חיינו לעד. עברו 3 שנים בלי תומר, בלי חלק מבשרנו ובאופן כואב נותרנו נכים. המוח מבין שתומר עזב אותנו, אך הנפש והלב לא מסוגלים לעכל זאת. הזכרונות רבים ואנו ממשיכים בחיים, אך נפשנו הפצועה והכואבת לעולם לא תחלים ותשאר במובן זה - נכה. אורי, רונית ו-מאיה שלנו, אנו בוכים עמכם (בהזכרה של יום שישי 31/7/2009), במלאת 3 שנים בלי תומר ובתוכנו בוכים הרבה מעבר לארוע זה ורבים אחרים. נחזיק יחד מעמד כי החיים חזקים מאיתנו ונעזר אחד בשני להמשך נורמלי, עד כמה שאפשר, של חיינו. אוהבים, אלונה וישראל
-
שלוש שנים מאז שהלכת
תומריק, ילד שלי מחפשת את המילים להסביר לך כמה אתה חסר, כמה תחושת הפספוס עם לכתך גדולה כ"כ. רק התחלת את חייך , סיימת את הפרק הראשון, עמדת להתגייס לצבא ולא הספקת, בימים אלה היית צריך לצאת לחופשת שחרור ואולי היית חותם קבע כמו שחר, אלון ותומר... היינו משפחה קטנה ומאושרת, ומאז שהלכת מכאן נעשינו קטנים עוד יותר: אבא אמא וילדה וילד שנמצא במקום אחר. אתה אולי יודע שבמהלך השנתיים האחרונות הצטרפו לחיינו ניב איתי וגם שחר הקטנים. אני בטוחה שהיית אוהב אותם ונהנה מהם כמונו. אתה לא כאן איתנו בעולם הזה אבל אני רוצה להאמין שבמקום שבו אתה נמצא אתה מוקף רק טוב, שלווה ורוגע. הפכת אותי בן שלי מאדם אנונימי לאדם שנחשף להמון אנשים. במהלך השנה אני מספרת את הסיפור שלך לתלמידים מכל הארץ שבאים לבית לוינשטיין וכך מנציחה אותך בכל פעם מחדש. בחטיבת "גנים"הוקדש חדר לזכרך, בנושא בטיחות בדרכים ואנחנו תרמנו את חלקינו בהתרגשות רבה. אני יודעת שהלכת מכאן באחת התקופות המאושרות בחייך, מצאת אהבה, אהבת והיית נאהב וזו זכות שאין לזלזל בה. היית אהוב על חבריך מביה"ס, מהרכיבה על סוסים ובעצם בכל מקום או אדם שבו נגעת, הרווחת את האהבה הזו בכך שנתת מעצמך ללא חשבונות ולימדת אותנו להיות אנשים טובים יותר. תומריק אנחנו מוקפים באנשים שכל אחד בדרכו מחזק ומושך אותנו קדימה וזו משימה לחלוטין לא פשוטה, כולנו מתגעגעים ואוהבים עד כאב אבל גם מנסים ללקט רגעים קטנים של אושר....