היומן האלקטרוני
175 רשומות. מקום לכתוב מחשבות וגעגועים.
-
לזכרו
הי תומר אמא ביקשה שאכתוב משהו לאזכרה שלך אני רוצה לכתוב עליך בשמיים יכולה לדמיין איך אתה מרחף לך מוקף בנשמות טובות מחייך מקמבן קומבינות כשצריך ובעיקר אהוב ומקובל על כולם . מעניין איך מעבירים את הזמן במקום שאתה נמצא בו ? בטוחה שדאגת לקבלת פנים חלקה ונעימה לסבא ניסן, שהצטרף אליך בדיוק לפני שנה . בין לבין עיסוקיך בשמיים אתה בטח חולף מעלינו מוודא שכולם בסדר . שנסעתי לעשות בדיקת דם להריון אחרי ההפריה של ניב שמעתי ברדיו שיר מהמצגת שהכינו לך, וידעתי בלב שהבדיקה תהיה חיובית – ושאתה קשור לפלא הזה, אותו דבר היה בהריון של איתי בדרך לבדיקת דם אותו שיר מתנגן פתאום ברדיו ואני מצטמררת ברכב מהתרגשות , מבינה שגם על ההריון הזה אתה שומר. מאז שאתה לא פה, בצמתים חשובים בחיים שלי וברגעים של כאב אני מדברת איתך , מבקשת עזרה, עצה, רמז מהקוסמוס, יודעת שאתה שם, בשמיים אבל גם פה איכשהו. איתי וניב גדלים, מאיה מקור גאווה לכולנו, אמא חורקת שיניים וממשיכה, אבא שלך מתמודד בגבורה ורק אתה חסר מתגעגעת איריס
-
זוכרים אותך
ולא שוכחים.
-
לאמא של תומר
היום אמא של תומר העברת לנו הרצאה בבית לוינשטיין סוחפת ומדהימה וסיפרת את הסיפור שלך . סחפת אותי בדמעות יחד איתך ריגשת ונגעת בנק' ממש רגישות אצל רוב הקהל היית מדהימה כל השורה שישבתי בה השורה השנייה נסחפה ביחד עם הסיפור והדמעות והרגשתי חלק ממך ומהסיפור שלך מאחלת לך שתמשיכי בדרך הזאת של לספר את הסיפור כי אני בתור נהגת שיש לה שנה רשיון . ויצא לי כמה פעמים לנהוג מהר גרמת לי בשנייה שחזרתי הביתה ולשנות את הגישה שלי ולא להגיד לי זה לא יקרה אני לא יפגע באף בן אדם . ובאמת אני שמחה שככה עברתי את החוויה ולמדתי ממנה ותמשיכי לספר את הסיפור שלך ואל תפסיקי לא לרגע!!!
-
בצוק העיתים
תומר היקר רונית אורי ומאיה, יתר בני המשפחה וחברים כואבים: שש שנים חלפו מאז הופיע אותו יום ארור ונקטפת מאיתנו בדמי ימיך כאילו היה זה רק אתמול. פניךהמחייכות חבושות בכובע טמבל, מפיצות את אורן על כל הסובב. צעדיך הגרומים עדיין מטופפים ביננו, ידיך הגדולות עוסקות במלאכה. נזיד סיני מעשה פאר יצירתך מתבשל על הגז. המרחשת רוחשת , הרוח מתפזר בחלל, חודר לכל בועה, מתחת לכל עור. אין המילים יכולות להכיל את כל תחושות היותך חסר. רונית אורי ומאיה, הוריך אחותך אהוביך משפחתך הגרעינית, איריס על כל בניה, יתר המשפחה והחברים הרבים לא שוכחים, עדין כואבים אוהבים ועצובים. ליגון אין סוף הוא אינו מתכלה, למרות הכל ניתן להרגיש כי ציווית על כולנו את המשך החיים ואכן אין דרך אחרת. כל יום פוצח עם צאת החמה ומסתיים עם שקיעתה, אתה וצילך אינם נעלמים. אמך רונית ואני משוחחות רבות על הכל ואתה תמיד נמצא בינינו. לפעמים נזכרות אנו בך בחיוך ולפעמים פורצות הדמעות מבין העיניים, דופק החיים סוחף את כולנו וטוב שכך. רגע לפני ההרדמות, או תוך כדי חלום אתה מופיע מול עיני במלוא הדרך, מתרחשת נגיעה והיא אמיתית, למרות שאחריה באה יקיצה. רונית אורי ומאיה אתם גיבורים אמיתיים, בחרתם בחיים, עוסקים אתם במלאכה, תומכים בזולת באשר הוא, אוספים לחיקכם חברים, משפחה אין כמוכם. מי יתן ולא תדעו עוד צער.
-
לאחר שש שנים
תומריקו בן שלי, שש שנים והספירה העצובה ובלתי אפשרית ממשיכה, שש שנים ואנחנו נפגשים במקום שהשקט הוא מנת חלקו ואנחנו רוצים רעש. שש שנים ואנחנו חיים את הכאב והצער על בסיס יומי מבלי שיש פתרון באופק, שש שנים של חלומות אבודים שאין מי שיחלום אותם. שש שנים וכאילו אתמול זה קרה ואנחנו עדיין לא מצליחים לעכל ולהפנים את האסון. שש שנים שאתה חסר למשפחתך ולחבריך ואין מזור. איש צעיר שלא זכה להגשים את עצמו ותמיד נזכור אותו בן 18 , את שמחת החיים את התאווה לחיים ולנו נשארו רק זכרונות ודמעות. רק מחשבות על הפוטנציאל שהלך לאיבוד על היכולות שלא ימומשו לעד. תמיד אני מדבר על הסדר הנכון הטרגדיה היא שהורים קוברים ילד וסבא וסבתא קוברים נכד זו לא הדרך של הטבע, זה המקרה החריג והמקומם שמטביע בכולנו כוויה שלא מגלידה ואשר צורבת את העור ואת הלב כל הזמן, אירוע מכונן בחיי משפחה אשר אין אפשרות לחזור ממנו וכל מעשה נגזר ממנו וכל התנהגותנעשית לאורו או ליתר דיוק לחושך שהוא מפיץ, בהלוויה השתמשתי בשורה מהשיר ש"תשאר צעיר לנצח" והנה אנחנו כבר מעבר לחמישים ואתה הוא הילד הניצחי שלנו שלעולם לא יתבגר. מתוך השכול שישאר אתנו לתמיד חובה עלינו לנהל חיים נורמאליים חיים של עשייה לימודים ויצירה כדי לשמור על השפיות של כולנו ושל הסובבים אותנו. הקורבן הוא שלנו אך את ההתקרבנות אנחנו משאירים לאחרים. שמירה על ניצוץ החיים וניהול חיים לאור הזכרונות זו משימה קשה אבל אפשרית. החיבור המשמעותי הוא לסביבה ולסובבים אותנו ואילו ערכים שמלווים אותנו וימשיכו להיות דומיננטיים בחיינו גם בשנים הבאות.
-
תומריק
תומריק, "הכל עומד במקום הזמן ממשיך ללכת היית כאן ופתאום....." היום הזה לפני 6 שנים מופיע לי כל הזמן במחשבות . ארבע אחה"צ אבא מבקש ממני לחזור הביתה "תומר נפל מהאופניים", משלה את עצמי שהכל בסדר שרק נפלת והכל יהיה בסדר, מחפשים טיסה לקוס, מחפשת את הקונסולית של ישראל ביוון, מדברת עם אלון מנסה להבין מה קרה, אלון אומר שחזרתם מהים ורכב פגע בך, שהיה רחוק מכם ולא ראה, שעכשיו אתם בבית החולים ואף אחד לא יצא להגיד לכם מה המצב. ברגעים האלה אתה מוכנס לחדר ניתוח , קבלת מכה בבסיס הגולגולת, כשיצאת לא הצלחת לחזור אלינו. בערב הגיעה המשטרה והתחילו החיים שלנו של אחרי. עוד משפחה נכנסה לסטטיסטיקה, משפחת שדה שהיתה קטנה ועכשיו קטנה יותר. חייבת לדעת אם כאב לך, אם ידעת שהמכונית הולכת לפגוע בך, על מי חשבת ברגעים האחרונים ? למה נפרדת מכולם לפני הנסיעה? רוצה לדעת ואין את מי לשאול, רוצה לחבק ולנשק אותך ואתה איננו, רוצה לדבר איתך, להמשיך להכיר אותך לגדול איתך לחוות איתך את החיים של בחור צעיר בתחילת חייו כבוגר אבל אתה נעצרת בגיל 18 ורק אנחנו נשארנו כאן מנסים להבין , להתמודד לקבל , להישען אחד על השני לשאוב כוח מרגעי האושר הקטנים..... תומריק ילד יפה שלי "אנחנו ניפגש אתה יודע"..........
-
סדנא בבית לוינשטיין
היום זכינו להכיר אישה מיוחדת, אמא של תומר. במשך כשעה ישבנו מרותקים לדברי האשה החזקה שמולנו, היא פתחה את ליבה בפני זרים למען מטרה מיוחדת. אין ספק שהמטרה אכן הושגה, וכולנו יצאנו בהחלטה לשנות משהו בהתנהלות היומיומית כדי להגביר את הבטחון שלנו ושל הסובבים אותנו. תמשיכו להיות חזקים משפחה יקרה... את תומר לא הכרנו אבל אחרי שראינו היום את הסרט שהחברים של תומר הכינו. ושמענו את אמא שלו, הבנו שמדבר בילד של אהבה, שמחה, נתינה, וכמובן המון חיבוקים , ועוד הרבה מעלות ותכונות אופי של מלאך. ליבנו איתכם. יהי זכרו ברוך.
-
פסח
תומריק, חול המועד פסח, אני נזכרת ביום לידתך, אושר צרוף, כמה צעירים היינו כולנו ואיך לאחר 24 שנים הכל שונה. הורייך כרגע בקצה העולם, מאיה חיילת-היית מאמין? ואני כאן מתגעגעת. שומעת קולך בפלאפון משל מאיה והדמעות זולגות. אם אפשר היה להחזיר את הגלגל כמה הכל היה שונה. אפילו כשאנו שמחים וצוחקים , זה לא עד הסוף, זה רק כמעט. שש שנים אחרי, ליד קברך, אנו מדברים על עניני דיומא ויודעים מה היה אילו. אילו היית עמנו היית סטודנט בטכניון. לא ילד שאינו מוצא עצמו אלא גבר שבגברים. כך חונכת ולשם כוונת אך המציאות המרה טפחה על פני כולנו. מי היה מאמין??? למה??? ילד יקר, חושבים עליך רבות אפילו שלא תמיד מגיעים לידי כתיבה, זה לא פשוט לפרוק ליבנו למחשב אך לעתים זה פורק את הכאב לשניה. אוהבת, דודה אלונה כלשונך
-
ת.נ.צ.ב.ה
הייתי בהרצאה של אמא שלו.. כלכך נגעת בליבנו.. במיוחד בי, כאשר ההרצאה הסתיימה הוצאתי בחוץ את כל העצב שבי.. אני מבינה כמה זה קשה.. הייתה לי בת דודה שגרה איתנו..3 חודשים מאז שנולדה.. ושמלאו לה 5 נפטרה.. היה לי כלכך קשה להשלים את זה.. ואין מה להשוות זה בן וזאת קרובת משפחה.. כל מה שנותר להגיד זה תיהיו חזקים.. הוא שומר עליכם.. רואה ומרגיש כל מה שאתם עושים למענו וזוכר כל מה שעשיתם בשבילו.. והוא יהיה תמיד בליבכם ואתם תמיד תהיו במחשבותיו.. כל מה שנותר הוא רק זיכרון גדול מלא אהבה.. הזמן הוא מרפא.. לא ירפא לגמרי אבל יגרום להשלים את האבדה הרבה.. בנתיים תשמחו אותו.. אל תמשיכו בלעדיו.. תמשיכו איתו בלב ועם הרגשה שאתם עוד חזקים ושנותר למה עוד לשאוף בחיים.. ובסוף.. כמו תמיד יש סוף ואני מקווה שבשבילכם עוד הרבה זמן תיפגשו.. בנתיים רק חוזק ואיכשהו אושר.. -שירן-
-
5 שנים למותו
5 שנים עברו מאז אותו יום אכזרי שפקד את חיינו, מאותו היום שיגרת היומיום הרגילה והנינוחה של כולנו השתנתה ומאז הפכו חיי משפחת שדה וכל הסובבים אותם חלום בלהות. 5 שנים חלפו הזכרון הממשי קהה עם הזמן , פרטים קטנים נשכחו , אבל הלב יודע וזוכר את תומר את הליכתו התמירה את צחוקו את טוב ליבו. שעון הזמן של חייהם של אורי רונית ומאיה ממשיך לתקתק, וברצוני לספר לך על מעשיהם: אורי - ללא ספק העוגן של המשפחה, משתדל להמשיך בצוואת חייך - הוא משרה שמחת חיים שכ"כ סימלה אותך, מארגן ומאחד את כל החברים ואפילו התחיל להדריך טיולים לחו"ל. רונית - ממשיכה בשליחות קדושה להציל כמה שיותר צעירים מהמוות הנורא והמיותר בכבישים. היא נוסעת בכל רחבי הארץ ובכוחות אדירים מעבירה את סיפור חייך למאות בני נוער ובכך בוודאות מצילה נפשות. מאיה - התפתחה לעלמה צעירה סיימה בהצטיינות את הלימודים ומתכוננת לגיוס. בכל אירוע בכל מפגש אתה נמצא אצל כולם בלב, לפעמים אני רואה דימעה בעיניה של רונית ועצב במבט של אורי, זה אתה שנמצא אצלם בלב ומופיע בכל אירוע שמזכיר אותך. מקווה אני שבשמיים אתה רואה ורוד, מסתכל מלמעלה ושומר על משפחתך ועל כל מכריך. אתה חסר לנו תומר
-
1.08.2011
תומריק שלי, ילד שלי כבר 5 שנים שאתהכ לא כאן, לא החיוך, לא החיבוק, לא הפרצופים, החברים שנכנסים ויוצמאים, הריח המיוחד שהיית שם על עצמך כשהיית יוצא, לא אתה כולך... איפה היית אם היית כאן עכשו? בטיול? בלימודים לפסיכומטרי? עובד? לעולם לא נדע, העדרותך מחיי כולנו כואבת כאב בלתי נסבל, אבל אנחנו מנסים כל רגע, כל שעה, כל יום להמשיך ולנוע קדימה, לא להרפות את האחיזה, לא להפסיק. אבא צדק כשאמר לפני 5 שנים שאנחנו בוחרים בחיים (אז כעסתי לא הבנתיף איך הוא יודע? איך הוא מדבר בשמי ובשם כולם). עכשיו אני מבינה שאנחנו ממשיכים ומנסים ללמוד איך לחיות בעולם הזה עם חסרונך, לצדו, לא לשכוח אותך אפילו לא לרגע אבל להמשיך לתפקס ברמה כזו או אחרת של הצלחה. מאיה סיימה את התיכון בהצלחה כמו שרק היא יודעת, בלי הנחות, שמחה ומאושרת שאני פשוט מעריצה ואוהבת. אבא ממשיך לחפש וכמובן למצוא פרוייקטים גרנדיוזיים, איריס עברה דירה וניב ואיתי ילדים שיודעים להסתכל עליי ולהגיד "רונית אני אוהבת אותך" וזה כיף גדול ומזכיר לי תמיד איזה ילד מחבק וחם היית ונשארת. הדמעות שנמצאות אצלי באיזה מאגר בלתי נראה פורצות החוצה בכל מיני אירועים, בלי שמבקשות רשות, ואני מסתכלת על מי שסביבי ויודעת שעכשיו סבתא פנינה ונורית מנסות לדבר איתי על דברים אחרים שיעבור, שאחרים מסתכלים ולא יכולים להכיל את הכאב הזה, רוצים לבכות איתי ולפעמים בוכים, מתעלמים, שותקים או בכל זאת מצליחים להגיד משפט מלטף ומרגיע. קשה לכולם אתה מבין, לי בעולם הזה, לעולם הזה איתי. רוצה עוד חיבור איתך, עוד דיבור, אבל יודע שאתה בקיום אחר ואם כך אולי אני לא מחדשת ואתה כבר יודע, אז אם תוכל לבקר מדי פעם ולסמן ברפרוף את בואך אני אחכה...
-
תומריקו
הזמן לא עוצר מלכת ולנו נשאר רק לחשוב מה כולנו מפסידים יום יום. את שימחת החיים המתפרצת שאפיינה אותך, את הצחוק הגדול שהיה מנת חלקך, את האהבה והאנושיות שפיזרת בנדיבות בין חבריך ובני משפחתך. כן, אתה תישאר צעיר לנצח ואנחנו נמשיך להיות כחולמים הצועדים לאורך והמנציחים בכאבנו את צעירותך שנקטעה ברגע אחד. זה בדיוק הזמן המתאים לחשוב על לימודים באוניברסיטה על התפתחות אישית, ותיכנון קריירה ומכל אלו קיבלנו עצב שלא יודע שובע. זה המקרה שהזמן לא מרפא והצלקות לא מגלידות. הזמן עובר במהירות ותחושת החסך לא רק שלא עוברת אלה מתגברת ועדיין אין תרופה ומרפא לאותו יום ארור 1/8/2006 שהפך את חיינו לעד. מי שמתבונן בנו מבחוץ לא תמיד יודע לזהות את הטרגדיה אולם אנחנו חיים אותה בדממה. מאחורי כל חיוך מסתתרת עצבות מאחורי כל פעולה הזיכרון צף. ואין לנו את היכולת לעצור את הדמעה, וההתמודדות עם החסך הופכת לקשה יותר עד כאב. תן לנו את הרגעים הקנים של החיים, את הצחוקים , המחשבות וההתלבטויות שנגזלו מאיתנו בטרם עת. תן לנו את הפשטות של המעשים שאנשים צעירים עושים, את הכמיהה לעתיד שנעצרה בגיל 18. כאן ועכשיו אני רוצה להודות גם לחברים ולמשפחה הסובבים אותנו שמגלים סבלנות ורגישות כלפינו ומודה לכם על התמיכה לאורך זמן. כי לא הכל ברור מאליו!
-
תומר אהובנו
חמש שנים חלפו ואתה לא כאן, חמש שנים מתגעגעים עד כלות ואתה לא כאן. דברים רבים השתנו במשפחתך, בחבריך, ובעיקר בהוריך ואתה לא כאן. אנחנו מתגעגעים כ"כ ואתה כ"כ חסר, ואתה כאן ולא יכול לבוא לנחם, לאהוב, לצחוק, להיות איתנו, כי אתה כאן. אנא אלוהים תן מזור למשפחתי הקטנה שסובלת כ"כ הרבה על לא עוול בכפה, חבק ונחם והפעל שיכחה, כדי שנמשיך בלית ברירה. תומריקי אהבנוך.
-
חמש שנים עברו...
לפני חמש שנים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, קיבלנו מציאות חדשה, כואבת, מייסרת, של שכול ואובדן והיא מלווה אותנו מאז כל חיינו. הרכב שפגע בתומר יקירנו, קטע את חייו הקצרים באופן טראגי, אכזרי, לא ניתן להבנה. אפילו במדינתנו, מדינה שמאבדת לעתים את הטובים שבבניה, המציאות בה אומרים אבות קדיש על בניהם, היא בלתי נתפסת. בכל טרגדיה של אובדן, אתה עוצר עם עצמך, אבל, כואב וממשיך הלאה. שונים במקרים בהם אתה מרגיש קרוב, מכיר. אני במשפחתנו בקטנה חשים עד עומקו את הכאב המר והקשה הזה. הכאב הזה מלווה את כל הנוכחים כאן מאז אותו יום וילווה אותנו כל חיינו. אורי- אחי, רונית ומאיה, כואבת אני איתכם כל העת, שמחת החיים שלכם נותנת לנו כוחות להחזיר לכם כוח. נתמוך תמיד זה בזה כדי שנוכל להמשיך בחיים בריאים ולקוות לעתיד טוב יותר. תומר גאוותנו, ילד טוב ואהוב שהלך לעולמו בטרם עת- זכרו בליבינו צרור לעד.
-
למשפחה ולתומר
אני מבית הספר מקיף ח ואת הסיפור שמעתי היום לראשונה מאמו של תומר רונית שדה מורה בבית ספרנו. הרגשתי חייבת לרשום את כל מה שעלה לי בשיעור ופשוט לציין כמה אני מעריכה אנשים כמותכם...! כמה אני מעריכה את החוזק להמשיך הלאה למרות כל הקשיים! אני פשוט חייבת לציין שאתם פשוט גיבורים בעיניי למרות שאני לא מכירה אותכם אישית אני משתתפת בצערכם לקראת ציון 5 שנים שתומר כבר לא איתכם.. מנקודת המבט שלי אני פשוט חייבת לציין שאני חושבת שהאחות פשוט מדהימה...! יש לי 2 אחים אחד סיים צבא ואחד מתגייס עכשיו ולחשוב שחס וחלילה אם אני הייתי מאבדת אותו אני הייתי מתמוטטת , אני חושבת שלא הייתי יכולה לאזור כ"כ אומץ ולשרוד את הבשורה ואת המחשבה שאחי הגדול שכ"כ אני אוהבת שעזר לי בהכול כבר לא איתנו.. אני ממש מבינה את כל הצער וממש משתתפת בצערכם... הסיפור שלכם ושל תומר ממש נגע לליבי.. אני ממש מקווה שתצליחו להתגבר .. אני חושבת שאם שכולה זה הצער הכי גדול שיכול להיות אך האמת אני מוסרת את כל תנחומיי בתקווה שתצליחו להמשיך הלאה אך לזכור. באמת שבעיניי אתם גיבורים..! באהבה רבה ליהיא כיתה ז-2.
-
האלוהים הפרטי שלי...
אהבה שלי, עוברים עלי ימים לא קלים לאחרונה-מצב שמביא איתו, כמעט באופן טבעי אצלי, את המחשבות עליך. אני חושבת איך היו מתגלגלים הדברים אם היית פה איתי, האם הייתי בוחרת את אותם מסלולים לחיי? האם היית מייעץ לי אחרת? האם הרצונות והייחולים שלי היו מתגשמים בצורה טובה יותר? או בדיוק להפך...?! כנראה שלא אקבל על כך תשובה לעולם. אני מוצאת את עצמי מאשימה אותך לפעמים אם משהו לא מסתדר בדיוק כמו שאני רוצה.... אם יש רצף אירועים "לא לטובתי" אני מיד שואלת "איפה תומר?! ואיך זה יכול להיות?!" אתה האלוהים הפרטי שלי, זה שאני מקווה ששומר עלי וזוכר לי את הזמן הטוב הזה שעברנו ביחד.... את הרגעים השמחים ותקופה רצופה רק בהצלחות. יכול להיות שאני חושבת בצורה עקומה? יכול להיות שדווקא בגלל שהייתי מאושרת כשהיינו יחד, חייכתי לעולם והוא חייך אלי בחזרה? יכול להיות שדווקא בגלל המצב רוח הקלוקל שלי הדברים לא קורים כמו שאני מצפה? אז אם יש לך יד בדבר, תדע שאני מחכה לסימן, שתיתן לי דחיפה קטנה, אוהבת אותך, ומתגעגעת כ"כ שזה כואב... . ענבר
-
תומריקי אהובינו
מה יש לאמור ומה יש לדבר, הזמן עובר ואתה לא חוזר, חדשות אתה כבר לא מייצר ורק הכאב נשאר ולא עובר גם גובר ומייסר. כנראה שאת זה אי אפשר לשנות וצריך עם הכאב הזה ללמוד לחיות. קטע מתוך כתבה בעיתון: 350 אנשים מסיימים את חייהם בשנה על הכביש, כל אחד מהם יקר, מיוחד וייחודי. כל אחד משאיר אנשים כואבים, עצובים, שיתגעגעו אליו כל יום בשארית חייהם. רגע לפני היציאה לחופש באה אישה אחת לדבר בכיתה של הבן שלי, היא סיפרה שבנה נהרג בתאונה "הוא היה בגילכם" אמרה והתבוננה בכל אחד ואחד מהם. בסוף סיפר בני שהמפגש השאיר עליו רושם מאוד חזק, "היא ביקשה שלא נצא עצובים מהמפגש אלא רק שנזכור, שנזכור לשמור על עצמינו בכביש". בסיומו של הקטע לא יכולתי שלא לשייך אותו לרונית ובטוחה אני שהיא זאת שסיפרה בכיתה את סיפורו של תומר. ופה קרוב לתומר אני מאחלת לרונית, אורי ומאיה חופשה נהדרת שתתן קצת מרגוע לנפשם ותחזירם אלינו בריאים ושמחים.
-
בחלוף 4 שנים
רונית יקרה, ארבע שנים בלי תומר הינן תקופה ארוכה, תקופה של געגוע וכאב, ולמרות שאומרים שהזמן יעשה את שלו הפצע לא עובר אך מנסים להמשיך ככל הניתן. בכל פעם שאני נזכרת בסיפור צמרמורת חודרת לגופי, וכי מה אתם שמתמודדים כך יום יום? אוכל רק להיות חזקה בשבילך ובשביל ומשפחתך ולאחל לכם שלא תדעו עוד צער, ואולי בבוא היום תמצאו מעט נחמה. אני בטוחה שתומר נמצא במקום שטוב לו כעת, ומסתכל בגאווה עליך, על משפחתך, על חבריו שמנסים ככל האפשר להמשיך בשגרה אף על פי שמאוד קשה, ומנסים ללכת בדרכו הכל כך טהורה. אני מחזקת אתכם ומשתתפת בצערכם, טליה.
-
4 שנים למותו
היתכן שעברו ארבע שנים מאותו יום מר ונמהר שהתבשרנו בו כי הלכת? הזמן חלף מהר, אך הכאב בלב לא חולף, לנו לחבריך לאוהביך זה נראה כאילו לא הלכת מאיתנו. כנראה שהזיכרונות חזקים יותר מהאבדון. המחשבה למה הטובים הולכים היא לא מוסברת, תהיות (כמו למה המסוק התרסק השבוע, הבן של חשין וכמובן אתה תומר)הם לא מוסברים. כמו לכולם לכל משפחה יש את הבעיות היומיומיות שלה, אך כאשר אנו מתקרבים ליום הזכרון שלך אנו מקבלים פרספקטיבה אחרת , שונה לגבי החיים, אנו חשים ורואים את ההתמודדות של משפחתך, ומעריכים את כושר ההתמודדות והעמידה והנסיון לחזור לחיים רגילים שמשפחתך: אורי רונית ומאיה מפגינים ומשדרים כלפי חוץ. את הכוח שלנו אנו לוקחים ממך וממשפחתך, היו בו עוצמות שיספיקו לנו להרבה שנים. היתה בו קרינה כה עזה של חיים, של חיוניות ושל חום ואהבה, אהבת חיים צחוק ונתינה. הכוכב הזה שלך ממשיך וימשיך להקרין , עבורינו הוא לא כבה מאיתנו האוהבים משפ' הוכמןx
-
הלואי ואפשר היה לסובב את הגלגל לאחור
כאליהו הנביא במרכבת אש, נסקת בסערה השמימה, נעלמת באבק הדרכים, אורך מאיר ככוכב בוהק אי שם במרומים, מתעופף אתה כמלאך, מביט עלינו מלמעלה, חיוך רחב מרוח על פניך. ידיך הארוכות מכסות משוועות מחבקות... תופסות עוד רגע אחד. כולנו פה איתך חווים, זוכרים, בוכים שמחים כמו באותו שיר מציפה אותה שורה את הנפש"התזכר מה קשתה מה ארכה, מה יפתה הדרך, צפור אחרונה של יום מזמרת אולי עוד מעט קט, שנייה אחת תכנס בדלת נאחז בך עד כלות שלא תימוג...77
-
1.8.2010
תומריק, כ"כ הרבה שניות, דקות, שעות וימים שאתה לא כאן ואני כ"כ מתגעגעת, רוצה לחבק אותך, לשמוע אותך , להסתכל עליך, להקשיב לדבר ואתה לא כאן. לא יכול להיות שנעלמת לתמיד, אני לא יכולה לחיות עם המחשבה הזאת, שחיים שלמים של אדם צעיר מסתיימים באופן מוחלט ולכן אני חייבת להאמין שאתה נמצא איתי בכל מקום, כשאני מטגנת שניצל, עומדת מול כיתה, חוגגת יום הולדת לאבא, למאיה, יושבת על שפת הים שכ"כ אהבת, משחקת עם ניב ואיתי, נפגשת עם חברים, משפחה ובעיקר מנסה להמשיך לחיות כי אם יש משהו שמגדיר אותך הכי נכון בעולם זו המילה חיים. אני רוצה להאמין שאתה בחרת ללכת מכאן כי חיים של אדם מוגבל ותלוי באחרים לא התאימו לך, שאתה מלווה כל אחד מאיתנו ועוזר לו בדרכו, והידיעה שבסופו של דבר נפגש שם למעלה , מתישהו עוזרת לי להמשיך. היו לנו חיים טובים ויפים ואולי לא ידענו להעריך עד כמה, עכשיו כשאתה לא כאן הדברים מתגמדים, הופכים לחיוורים, פתאום החוסר שלך מלמד את כולנו ששום דבר לא מובן מאליו, שהחיים הם כ"כ לא ברורים מאליו, שאנחנו צריכים לנסות וליהנות מכל רגע קטן, שאולי לא יהיה כאן מחר. אתה הבנת בחייך הקצרים את מה שאני מבינה לעומק רק עכשיו, וניסית למצות את החיים בקצב מטורף. אהבת את הים, את הסוסים את השמים שמסמלים מרחבים כי אולי אתה ידעת משהו שאנחנו לא. התחושה שנענשתי על משהו נוראי, שלא ממש מובן לי, לא עוזבת אותי, וכנראה לא תעזוב מעולם. תודה שאפשרת לי ללוות אותך במשך 18 שנות חייך, תודה שאתה מלווה אותי ומושך אותי הלאה כי גם זה לא מובן מאליו . אוהבת מתגעגעת ולא מפסיקה לחשוב עליך ולהרגיש אותך בכל מקום בו אני נמצאת, בכל דקה מהיממה........