היומן האלקטרוני
175 רשומות. מקום לכתוב מחשבות וגעגועים.
-
.......
רונית יקרה, מאז שסיפרת לכיתתי את הסיפור על בנך תומר ז"ל אני עדיין חושבת, עליו, עלייכם, על החיים המוות ומה שביניהם. נדמה שיש לי כ"כ הרבה מה לכתוב, אבל כמו שטוטי שריד כתבה בני האדם כ"כ עניים במילים שזה מפחיד. וזה אכן כך. כשסיפרת את הסיפור על תומר חשבתי כמה כוח צריך להיות באדם, כדי להיות מוכן לחשוף חלק כ"כ אישי ועם זאת כ"כ משמעותי מהחיים שלו בפני כיתה שלמה. ראיתי בעינייך את העצב ועם זאת את הכוחות שהיו בך. רציתי פשוט לתת לך חיבוק ענקי, רציתי למצוא את המילים לנחם אך לא מצאתי. תהיתי מה עבר עלייך ברגע שהבנת מה קרה.. אבל פחדתי לשאול. סיפרת על נקיפות המצפון שאת מרגישה ורציתי שתדעי שאת באמת באמת לא אשמה!!! תארתי לעצמי כמה קשה זה ללכת לישון בלילה ולהתעורר בבוקר עם עיקצוץ מציק שכזה, שלא נותן מנוח... ולהצליח להמשיך, להמשיך לחיות עם כאב כזה עמוק זה משהו שדרושים לו הרבה כוחות, ואני שמחה שהמשכת, כי אני מאמינה שזה מה שתומר היה רוצה. אומרים שברגע שאדם נולד, אפילו לפני כשהוא ברחם, נקבע יום מותו, מה שאומר שלא היה סיכוי בעולם שאת היית מצליחה למנוע משהו שהיה עתיד לקרות, ואני מאמינה שהעובדה שכן נתת לתומר לסוע וכן נתת לו לחוות את הרגעים האחרונים שלו במקום שהוא כ"כ רצה להיות בו, אני מאמינה שעל זה הוא מודה לכם מאוד. אני לא אכנס לאמונות לגבי החיים והמוות, כי אפשר לכתוב על זה שעות וממילא תמיד יהיו חילוקי דעות בנושא. אבל באמת חשוב לי שתדעי, שלדעתי את אמא מדהימה!!! וזה לא נכתב רק כדי לגרום לך להרגיש טוב יותר, אלא כי אני באמת מאמינה בכך. אני מאמינה שילד נפלא כמו אותו ילד שנראה מהתמונה שהראת לנו באותו יום, למד מכם את כל מה שהפך אותו למי שהיה. אני שולחת לך ולכל בני משפחתך את כל תנחומי, ובואי נאמין, ששם למעלה במקום שבו כל הנשמות הטובות והמלאכים נמצאים, בואי נאמין ששם לתומר טוב יותר.
-
רונית
כל הכבוד לך שהצלחת לספר לנו את זה ואני יודע שהיה לך קשה מאוד. זה היה מאוד עצוב ואני הייתי על סף בכי אך ניסיתי להסתיר את זה. אני יודע שתומר תמיד יזכור אותך כאם אוהבת, דואגת וטובת לב. תהיה חזקה, יהי זכרו ברוך.
-
כמה עצוב..
באמת ריגש אותי לשמוע מפי המורה שלי על הסיפור.. מאוד ריגש והעציב. חבל מאוד שנער כמוך תומר חכם וחייכן נפל בטעות נוראה של הגורל. אני מקווה שנהנית מהחיים כול עוד יכולת, תודה רונית שסיפרת לנו את הסיפור הזה, ושהמשפחה לא תדע עוד צער. יהי זיכרו ברוך.
-
לרונית
סיפורך העצוב נגע לליבי ואני משתתפת בצערך. איבדת ילד מקסים וחייך השתנו ברגע. הם הפכו לקשים ואת צריכה להתמודד עם האובדן הגדול ולהמשיך הלאה בחייך. אני מאחלת לך רק טוב ושלא תדעי עוד צער. בברכה אלה סימן טוב
-
רונית
רונית היקרה. אני מנסה לכתוב והמילים אינן יוצאות מפי. אני מרגישה שכל מה שאומר לא באמת יעזור אלא ינחם במעט. נכנסת אלינו הבוקר, והוצאת תמונה מהתיק. כולם הסתקרנו ופתאום נוצר שקט, דממה, מין שתיקה מצמררת. התחלת לדבר והבנתי שהשיחה עומדת להיות קשה. סיפרת את הסיפור ואני , כלא ברצוני, החלתי מזילה דמעה אחר דמעה. אני חושבת שנדרשת לאגור כוחות רבים ואומץ רב בכדי לעמוד מול כיתה שלמה ולספר את הנורא מכל. את אישה מקסימה שהחיים הפכו לך לקשים ברגע. אני מתארת לעצמי שלקום בבוקר ולגלות שהבן שלך איננו, זה לקום אל תוך חלום בלהות שלא ייגמר לעולם. אך לפעמים צריך לדעת להמשיך הלאה, ונכון שהחיים לא יחזרו להיות כקדמותם ונכון שזה קשה מאוד, אך בבית מחכה לך ילדה שזקוקה לאמא, והחיים עוד לפניה, ובבוא היום גם ילדיה יזדקקו לסבתא ואולי אז תמצאי קצת נחת. ולמרות שזה ישמע מוזר, אני חושבת ואף גם בטוחה שתומר תמיד ישמור עליך מלמעלה, ויותר מכל ירצה שתחייכי ותמשיכי בחיים. היום הבנתי את החשיבות האמתית של החיים, על מה צריך לומר תודה, מהם הדברים שעושים בן אדם מאושר ושצריך לומר תודה על כל שנייה בחיים. "רגע אחד יכול לשנות עולם שלם". לא נותר לי עוד הרבה מלהוסיף חוץ מלאחל לך אושר, בריאות ושלא תדעי יותר צער. סיפורו של תומר תמיד יחרט בליבי. טליה הבר.
-
יקרנו, תומר
לפני שנתיים הלכת בלי שוב ולנו נפתח פצע לכל החיים. פצע שחלקנו נמנע מלהראות בד"כ למעט פעם בכמה זמן - כמו לדוגמא ליד המצבה ביום שישי האחרון. כמו למשל כאן ועכשיו. כאן כל אחד יכול להראות את הפצע שלו. בעצם לכתוב על הפצע שלו, כדי לנחם ולהתנחם. להזכיר אותך ולקרוא את מה שכתוב כאן זה מנחם מעט. אך גם מכאיב. לכן חלקנו נמנע מלהזכיר ולכתוב על תומר, כדי להדחיק את הכאב. אך מדי פעם, יחד עם הכאב, חלקנו מזכירים וכותבים על תומר. למרות הכאב ולמרות הקושי בחשיפת הרגשות. למרות הקושי במציאת מעט המילים שיכולות לנחם (אך גם להכאיב). לקראת יום שישי האחרון היה לי בעיקר קשה למצוא מילים מנחמות. את הכאב המשכתי להדחיק ומצאתי נחמה במפגש המשפחה והחברים של המשפחה. לחלק גדול מהם אין מילים מנחמות. אך חלק מהנחמה היא עצם הנוכחות, החיבוק, הנשיקה ולחיצת היד. משמח לראות איך משפחת שדה בונה בית עם חברים / שכנים ובמקביל, ברגשות מעורבים מכרה את הדירה בה גדל תומר. החיים ממשיכים ומשפחה אחרת תגדל בה ילדים. לילה טוב, ישראל
-
יום השנה השני
שבת בבוקר !! זו הפעם החמישית שפקדתי את המקום הפיזי שקבעו עבורך. ומסתבר לי - שזה לא הופך - הפך - יהפוך - ליותר קל. הייתי אתמול ביום השנה - השני. בשנה הראשונה - נפקדתי פיזית - אבל לא נפקדתי בלב. אפילו שלחתי אז חיבוק עם חברה והיא זכרה וחיבקה את אמא שלך פעמיים. פעם בשבילה - - ופעם בשבילי. אתמול הייתה לי הזכות לחבק בעין, בגוף, ביד את כולם - ולומר בלי מילים - את מה שלא ניתן לומר. בני האדם כל כך עניים במילים - שזה מפחיד. אי אפשר לתרגם במדויקות רגש. הרגש לא ניתן לתרגום עמוק. הוא מעל פני השטח - והוא מאופיין בדלות מילים הקיימות באוצר - בשק המילים. - וזה מציק אתמול נוסף למפגש הקשה הזה - בן זוגי. שמחתי שהיה לו חשוב להגיע. שמחתי שהוא רצה . משהו קרה בתחושת הביחד. הוא מהקשוחים מבחוץ ורכי לבב מבפנים. בפעם הראשונה הוא ראה את אבא שלך ואמא שלך במצב אחר. עד אתמול הוא היה שותף לעשייה החביבה , ליום יום מהצד המואר. אתמול הוא נחשף בכל רמ\"ח חושיו לצד האפל. כאילו נפלה לבנה על ראשו. והיא נפלה!!!!! ואני יכולה לומר באהבה רבה - שעם הקושי הגדול , ועם חברות שנולדה בצל ענק - אנחנו לא מפחדים להיות ביחד. עם הוריך הרבה אנשים מפחדים לעמוד לצד אבלות, שכול ומוות. \"עוברים לצד השני של המדרכה \" להפתעתי - וזה לא דבר שקרה לי קודם- אני - ואח\"כ אנחנו ---התקרבנו, נמשיך ללוות את משפחתך משפחת שדה ---גם וגם. --- טוטי
-
שנתיים מאז
שנתיים עברו מאז האסון 730 יום חלפו ביעף, אתה חקוק בזכרונינו כאילו אתה כאן, כשאנחנו נוסעים לצפון אנחנו נזכרים בטיולים ביחד כשהיינו באילת נזכרנו שנפגשנו וחזרנו ביחד לתל אביב לאחרונה בארה"ב נזכרנו בך, בהיליקופטר בניאגרה פולס באורלנדו בפארקים בכל מקום אנחנו נזכרים גם תומר היה כאן מוזר שלפעמים אני חושב עליך ומנסה לתאר בדמיוני איך משפחתך המקסימה היתה היום אתך אני מתאר אותך כקצין בחיל הים בבגדים לבנים אני מתאר אותך צוחק את הצחוק השובבי שלך אני מתאר אותך מתחבק ביחד עם חברתך אני מתאר אותך מבלה ונהנה מצליח ופורח תומר יש לך משפחה מקסימה וחזקה הם כואבים אבל ממשיכים הם בוכים אבל חזקים הם בחרו להמשיך הלאה כי הם יודעים שזה מה שאתה רוצה שם למעלה 730 יום חלפו ביעף זה לא נתפס זה כואב זה מתסכל זה לא מובן
-
תומריקו שלי
לפעמים נדמה, שהקלישאה של הזמן לא באמת עוזרת... שעם הזמן זה נהיה יותר קשה ומפחיד לשכוח איך היו החיים לפני כל זה. לפעמים אני מדמיינת מה היינו עושים אם היית עכשיו פה איתי, איך היית מגיב לכל הסיפורים האלה שמצטברים עם הזמן (הטובים והרעים)- היית נותן את העצות הכי טובות שרק יכולתי לבקש ועם חיבוק דב ענקי היית פותר הכל. מאז שעזבת, הרבה השתנה כאן ואני פשוט לא מוצאת את המילים לספר לך בזמן כ"כ קצוב על שנתיים שלמות. איך כל יום שעובר אני לא מפסיקה לחשוב עלייך ולספר לכל הסובבים, גם אלה שלא הכירו אותך עד כמה היית נפלא. לשמוע מהמון אנשים איך הם אהבו אותך ובאמת עשית להם טוב על הלב. בטח היית מאוד גאה לשמוע שאני בצבא, רוצה להיות קצינה ועושה את השירות בשביל שנינו. היית מאוד שמח לשמוע שההורים שלך קנו בית מקסים ושניב כבר ממש בנאדם קטן... אבל את כל זה, אין לדעת אם אתה יכול לראות או שאני מחדשת. הייתי רוצה לקפוץ מידי פעם להגיד שלום, מן משהו חפוז כזה... לראות שהכל בסדר וטוב לך שם למעלה כי אני קצת דואגת, ואפילו מתגעגעת המון! הייתי רוצה לקבל איזשהו סימן שאתה שומע אותי וגאה בדרך שבה אני בוחרת להמשיך את החיים בלעדייך, כי אני זקוקה לאישור. בלית ברירה אני נפרדת ממך גיבור שלי, ומבקשת שתנוח על משכבך בשלום שתחשוב ותתגעגע אלינו, כי אנחנו פה למטה אוהבים אותך מאוד. משיירת מלאכי השמיים שסביבך, אני מבקשת שישמרו עלייך, וישמרו טוב, כי אתה ראוי למשמר שכזה. אוהבת אותך קוצקוצ, תמיד
-
תומריק
כבר שנתיים עברו וזה נראה כמו אתמול אין לו ויום אחד שאצה נעדר ממחשבותינו והדמעה לא יבשה מהעין. אתה הוא הכח המניע מאחורי מעשינו. הטריגר להתנהגותינו, העילה לפעולותינו. ואנחנו לא בדיוק יודעים איך להתמודד, ופועלים בדרך של ניסיו וטעיה אך נשארים בעיקר בתהייה. חיינו עוברים טלטלה ושינויים כאלו שהם לא רק פונקציה של גיל אלה למידה איטית וכואבת כיצד לחיות ולתפקד עם הכותרת "משפחה שכולה". תיפקוד כלפי פנים והתנהלות מול העולם, הכל נראה לנו קטן לידך ואנחנו משתדלים לשים הכל בפרופורציהבמיוחד את ענייני החומר. ידעת לכבוש את לב כולם, שילבת בתוכך שכל של מבוגרעם אנרגיות של איש צעיר ואנחנו נשארנו רק עם הזכרונות ועם פוטנציאל אדיר שלא הגיע למימוש. והנה מאיה מחותך עומדת כאן ומוכיחה כנערה מתבגרת שגם היא קיבלה גנים של שאפתנות ורצון להצליח ויש מי שממשיכה את הדרך שסללת, דרך של הצטיינות שמושלבת עם חברות ואנושיות. בחייך הקצרים אספת חברים טובים וכאן זה המקום להודות להם על התמיכה העזרה והנכונות שיש לחברך בכל מה שנוגע אלייך. ואנחנו כאן יודעים שאתה צרוב בתוכנו, זו פרידה רק של גוף ולא של רוח ונשמה. ואתה תישאר צעיר לנצח!
-
תומריק
השירים האלה שתמיד העציבו אותי נוגעים בנו בכולנו עכשיו. כל שורה הופכת אישית כ\\\\\\"כ , מבטאת בצורה מדוייקת כ\\\\\\"כ את התחושות והמחשבות ואני מצטטת מילים שנכתבו כאילו עליך ובשבילך תומריק בורכת בחיוך שכמוהו כאור, בעיניים גדולות ורואות ולב מרגיש ברגליים לרקוד, באוזן קשובה לגדולים וקטנים, ביד מעודנת ולב מרטט אך לצערי לא בורכת בברכה החשובה ביותר בחיים. אתה שעשית בשביל אחר והוא למענך, שתפסת על כל שלב, שגדלת לראות את האור ולמצוא את האמת, שידיך היו עסוקים וצעדיך מהירים, שבליבך היתה שמחה נשארת צעיר לנצח. אתה יודע שאתה תמיד בליבי אתה הילד שילדתי באהבה גדולה שקיוויתי שתמיד אחסוך ממך דמעה, אתה זורם בתוך דמי בכל נשימה, ליבי יוצא אליך ברגעים קשים, רוצה לשמור אותך קרוב אלי, אך לא מצליחה, רוצה שמחר תדע שמחה אבל אתה רצית לעוף, רצית כבר הלאה ואני מקווה שעם חצי חיוך עלית למעלה . רציתי לשיר לך, רציתי שנייה אחת לומר לך שלום לו יכולתי רק עוד שנייה אחת לומר לך עד כמה אהבתיך. אני קוראת בקול הוא בני אדם ומרחבי אי שם וכל רוחות היום והגלים שמעו כבישים בתים ואנשים דממות ורעשים שמעו קולי אני קוראת בשמך, אני מצפה לתשובתך. אמא
-
סונטה 55
סונֶטה 55 הַשִּׁיר הַזֶּה יִחְיֶה בִּכְלוֹת כָּל פֶּסֶל וְכָל נָסִיךְ שֶׁל שַׁיִשׁ וְשֶׁל רִיק; אַתָּה בְּזֹהַר שֶׁל שִׁירָה מֻדְפֶּסֶת, בְּהִתְאַבֵּק אַבְנֵי הַזְּמַן, תַּבְרִיק. כְּשֶׁתְּנֻפַּצְנָה מַצֵּבוֹת בַּקְּרָב וּמִגְדְּלֵי מַחְשֶׁבֶת יִשָּׂרְפוּ, בְּחֶרֶב־מַרְס וְאֵשׁ לֹא יֶחֱרַב זִכְרוֹן דְּמוּתְךָ הַחַי וְהַקָּפוּא. אֵיבָה נִצְחִית וּמָוֶת לֹא יַפִּילוּ אוֹתְךָ; שִׁיר הַהַלֵּל שֶׁלְּךָ יַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת מוּשָׁר בְּפִי כָּל דּוֹר, אֲפִלּוּ עַד שֶׁלָּנֶצַח הָעוֹלָם יַחְשִׁיךְ. עַד יוֹם הַדִּין שֶׁיְּקִימְךָ מֵאֵפֶר תִּשְׁכֹּן בְּעֵין אוֹהֵב וּפֹה בַּסֵּפֶר.
-
ומתקרבים ליום השנה
.... ושוב זה מוזר לי לכתוב כאן , באתר הקרוי על שמך , ואתה בכלל לא מכיר אותי... ואני כותבת לאמא שלך והפעם גם לאבא שלך ואפילו למאיה. מאז... שכתבתי בפעם הראשונה אני מרגישה קרובה יותר ומחוברת יותר למשפחת שדה. וזה חצה את גבולות - רונית- יש היום בשיחות, גם שיחות עם אבא שלך וגם עם מאיה. בהכרות. באישי . שיחות על העשייה, על היום יום, ועליך. היה לי הכבוד להיות מוזמנת עם משפחתי לבילוי משותף איתם, ועם חברים נוספים. לסיור אופניים בבית לחם הגלילית. לזה אני חושבת אתה אחראי. כי אבא שלך מחפש יוזמות מעניינות ומצליח לסחוף אחריו. ואני מקווה ל - עוד ועוד... כי זה מחמם לב להיות במחיצת ה- שדה. רוב האנשים השגרתיים מחפשים "אבא" ללכת לאורו... ואבא שלך אכן מקרין אור, חום, יוזמה, הומור, עניין... צריך יותר מזה לחיבור בין אנשים ? לא נראה לי אין לי מושג אם הוא היה כזה קודם לכן... אבל אני הרווחתי הכרות עם משפחה מדהימה, שאתה היית, ועודך, חלק בלתי נפרד מהם... נשמע שחיברתי פה משפטי פוליטיקה. (הגולן הוא חלק בלתי נפרד... וכו'...) גם השנה בקיץ נסענו אמא שלך ואני לבאר שבע. וגם הפעם בפאתי העיר באר שבע נתקפנו צחוק בלתי נשלט. מטעמים מובנים (שאתה בוודאי יודע...) אינני יכולה לפרט את סיבת היסטריית הצחוק - - -אבל תאמין לי כאבה לי הבטן. זר לא יבין זאת. נשמע כאילו זו כבר השיגרה המוכרת. ואתה לא תאמין. זה עומד להסתיים. גם אם חבל לי אני משוכנעת שנמצא לנו בילויים אחרים כיפיים. חוץ מזה שהיא יוצאת לחצי חופשה ואני לחופשה שלמה...:) אתה כבר מבין. הבטתי כדי להיזכר בסרט שערכו לכבודך לשנה הראשונה. יש שם כאלו צחוקים. זכרתי שהיית מצחיק , אבל לא זכרתי כמה... ואחר כך קראתי שוב ביומן האלקטרוני וקראתי כל כך הרבה תגובות על אמא שלך בית לוינשטיין. מדהים. איך היא מעבירה בקסם בלתי נגמר את סיפור חייך. והכל באמת פנימית מושלמת. אין הצגות, ואין רצון ליפות את חייך. והרי אי אפשר ל"מכור" בני נוער. ולא פלא. גם הם נשבים בקסמה של אמך. ומעלים את רשמיהם על הכתב. ובחיים היום יומיים.. כמו שמספרים לך ישנה הפגנת חיים לכאורה שיגרתית ורגילה... ואני יכולה לספר לך שיש שירים מסוימים שאמא שלך אוהבת להאזין להם... ושהיא כולה מוקסמת מבן הדוד שלך - ניב. אתה רק צריך לשמוע אותה מדברת עליו... כולה נשפכת . אם אפשר לדבר בלשון סלנג - הרי היא מתה עליו.... היא לא מפסיקה לשתף רגעים מצחיקים בגדילתו, הוא מאילו שמעלים חיוך ענקי בליבה. ואיזו גאווה גדולה - על מאיה. ואיזה כיף לשמוע . ואילו הסיפורים שבונים את החיים. ובעצם היותה כל כך פתוחה בלב כלפי -מסרתי לה מזמן את מפתחות ליבי. ונוסף לי עוד נהג עם מפתח שמכיר חלקים נכבדים מצפונות חיי. הייה שלום. טוטי
-
בית לוינשטיין
אני לא חושב שעוד הספקתי לרשום ביומן תגובות הזה , איפשהו אני תמיד אומר "למה לי לרשום , אנשים יודעים בדיוק מה אני חושב/מרגיש" , אבל הפעם זה שונה. שונה , למה אתם שואלים? לא יודע מרגיש שיש לי את הצורך , במיוחד לאחר ההרצאה שרונית (אמא של תומר) העבירה בבית לוינשטיין. ישבתי שם והסתכלתי יותר על האנשים שמסביבי , האם זה באמת מעניין אותם וכמה הם קשובים לנושא. את האמת? מאוד הופתעתי , לטובה כמובן. אולי זה בגלל רונית עם הניסיון העשיר שלה בתור מורה , או בגלל שתומר באמת עניין אותם את זה לא נדע אבל ראיתי שכן חילחל שם משהו לילדים האלו מכל ההרצאה שם ואיפשהו אני חושב שתמיד צריך להיות מישהו עם רונית בהרצאה הזו , מישהו מאיתנו שהיה קרוב אליו כדי שידבר עם אותם האנשים שיושבים שם בגובה העיניים ושלא יגידו לכם רק כל היום "תזהרו בדרכים , אל תעשו X אלא תעשו Y" , כי את האמת איפשהו גם לי אמרו את זה כשהייתי בכיתה י'א -י'ב ואמרתי בלה בלה בלה העיקר שתעזוב אותי מה שתגיד שלום על ישראל , נכנס מצד אחד של האוזן ויצא מהצד השני. מה שעוד יותר הפליא אותי אישית שכל פעם שאני רואה את הסירטון של ה13 דקות שמסכם את חייו של תומר (שהיינו יכולים לעשות את זה גם 130 אבל מפאת הסבלנות של האנשים הוא מאוד קוצר) , אני מגלה פרטים חדשים , דמויות חדשות ברקע , פרטים שלא שמתי לב אליהם לפני זה. ההרצאה כמובן הייתה מערבולת רגשות , ראיתי גם איפשהו שהאנשים שם נכנסו לזה והזדהו עם הכאב והסיפור (אני אוהב לקרוא לזה סיפור ולא "מקרה" כי בשבילי זו פשוט אגדה שלא התקיימה , אני עדיין לא בקטע שתומר נהרג אלא בקטע שהוא פשוט עזב לחו"ל או רב איתי ולא מדבר איתי יותר , טוב לי ככה יותר). דיברתי עם החבר'ה (שהייתה קבוצה קטנה לצערנו הפעם , אבל כנראה מפאת המבחנים וכל הדברים מסביב זה מה שיצא) בגובה העיניים פשוט , כאחד שמאוד קרוב לגיל שלהם ומאוד מבין את הראש שלהם (גם היום) , לדעתי זה תורם וצריך לאמץ את זה לפעמים הבאות (למרות שהדבר לא קל בכלל). נוסיף רק לאחר כל ה"חפירה" הזו (תגובת תומר לאחר קריאה של כל זה - בדוק 100% :) ) , שאיתך תומר אני חושב שאולי אפגש ואולי לא , תמיד דיברנו על חייזרים , אלוהים וכו' ותמיד זה נגמר ב "כשנמות נדע" אפילו כמה שבועות לפני הנסיעה שלך ככה זה נגמר בויכוח סוער באיזה מסעדה בת"א , המשפט נתקע לי במוח וכנראה ישאר שם לכל החיים - אז היום אתה יודע (כנראה).
-
תומריק
יום שישי בלילה, יומיים לפני יום הולדתך ה- 20 ואני יושבת ובוכה. בוכה עליך, על לכתך בטרם עת, בוכה על הוריך שמתמודדים כמיטב יכולתם, בוכה על מאיה שכולם מנסים לעזור לה למצוא את דרכה בלעדיך, בוכה על הסבים והסבתות שמזדקנים וקשה להם לעכל מה נפל עליהם ובוכה על כולנו... כל יום וכל היום אני מרגישה אותך מעבר לכתפי, בוחן, מחייך, מייעץ אבל כל כך חסר. אני מדברת עם אנשים על נושאים שונים והדמעות לפתע מציפות את עיני. מי שיודע למה-מבין ומי שלא תוהה מה קרה. קרה המון! החיים שונים! התבגרנו ברגע. מאנשים באמצע החיים שכל החיים עדיין לפניהם, הפכנו לאנשים שתלאות החיים על כתפיהם. תומריק, חיינו נמשכים, אך בלעדיך הם נראים אחרת. אני מאמינה שאתה צופה בנו מלמעלה ומצר על סבלנו אך אין באפשרותך להקל. אנו מנסים להראות לעולם שהכל בסדר, אנו שחקנים טובים, אך בפנים נשברים. תומריק, לאחר שנה וחצי בלעדיך, התבגרנו. אנו משפחה שמחה ואופטימית, ונמשיך לשדר עסקים כרגיל בכאילו. אין לנו ברירה, יש עימנו את הדור הצעיר שחייב למשוך קדימה ולא לחיות באבל תמידי. מקומך עימנו תמיד, בתוכנו, ובנשמתנו. ממשיכים הלאה וגם חוזרים אחורה מעת לעת. לזכרונות, לתמונות, לקולך מהווידאו ומייחלים לשבריר שניה שהכל היה נראה אחרת. תומריק, ביום ראשון ליד קברך נפגש שוב כולנו, ודע לך שאהבנו ואוהבים אנו אותך לעד. מתגעגעת, אלונה.
-
תומר
תומר מתגעגעת כל -כך שהלב נקרע. הלוואי שאתה מציץ מדי פעם על כולנו אפילו שבטח הלו"ז שלך צפוף ועמוס במשימות קוסמיות ובפרויקטים כאלה ואחרים שמן הסתם לקחת על עצמך שם למעלה. אני בטוחה שגם בשמים אתה מלאך בולט מוכשר ונמרץ. אולי היו חסרים למעלה אנשים טובים כמוך ולכן נקטפת? מעניין אם אתה מכיר את ניב אני יודעת שבאיזה אופן אתה קשור להריון שלו-בראשון לאוקטובר חודשיים בדיוק אחרי התאונה המיותרת עברנו טיפול הפריה ראשון, הרגשתי שאתה עדין כאן עוד לא נפרדת, בקשתי ממך שאם אתה כבר למעלה תבקש שזה יצליח בפעם הראשונה וכרגיל עזרת מכל הלב. בשבוע שישי החלקתי על כתם שמן בדרך לעבודה והפיאט העתיקה שלי נטתה לימין ואח"כ לשמאל בסוף נעצרתי על אי תנועה בכיוון הנגדי בפוקס לא עבר רכב ממול, נהגתי רועדת למיון לעשות אולטרסאונד לראות שהכול בסדר דיברתי איתך וביקשתי שתשמור על ההיריון היקר הזה וגם כאן לא אכזבת. בניתוח הקיסרי דמיינתי אותך, את העיניים המדהימות שלך והחיוך וביקשתי שוב שתשגיח עלינו בכל זאת אתה קרוב לצלחת יותר מכולנו ! כבר לא הרגשתי את הנוכחות שלך כאן הפלגת לעולמות אחרים הרבה זמן נמנעתי מהתמודדות עם לכתך העיסוק בתינוק מיקד אותי באנרגית החיים אבל אתה נמצא כל הזמן למרות שאני יודעת שהנשמה שלך משוטטת במקומות אחרים מספיק לדבר עם אמא או להסתכל על אבא ומאיה או לישון עם ניב בחדר שלך(אני מרשה לעצמי להתנצל שהחדר מבולגן ברמות שלא היו עוברות אצלך לסדר היום –סליחה ) אמא שלך אחותי אישה מדהימה הפעילות המבורכת שלה בבית לווינשטין נותנת אותותיה בתגובות באתר שלך, איזה אומץ איזה תעצומות נפש ואיזה השפעה יש לה ולך על אנשים אחרים אפילו אבא הלך לשמוע אותה מדברת עליך אתה יכול להיות גאה במשפחה שלך שנאחזת כל אחד בדרכו אבל נאחזים חבל על הזמן תומר אם אתה עדין שומע ואני מאמינה שאתה שומע תעזור לי – אני רוצה צריכה חייבת עוד ילד/ה אח/ות לניב מתנה ליומולדת שלושתינו חוגגים החודש אני מאיה ואתה למעלה חוגגים? אוהבתך איריס
-
לרונית ולמשפחת שדה
שלום, קוראים לי אלעד . מ. ואני מתיכון "מקיף עומר" ליד באר שבע. השתתפתי בהרצאה ורציתי לשתף אתכם במקרה שקרה לי בבית הספר לפני שנה וחצי... סיימתי ללמוד בשעה מאוחרת (4) ובשעה זו נגמרים החוגים של חטיבה תחתונה. הודיעו לנו בבית הספר שהמנהרה סגורה (בית הספר נמצא אחרי כביש ראשי) בגלל שהיה חשש לחומר רעיל. התחלתי ללכת לכיוון הבית עם שני חברים שלי והם חצו את הכביש וקפצו מעל הגדר(יש גדר בין הכביש לבין המדרכה). אני החלטתי שאני עובר דרך המנהרה ולא הבנתי למה הם עוברים דרך הכביש (לא ידעתי על החומר). כמה שניות לפני שנכנסתי למנהרה שמעתי חריקה של רכב. כשהרמתי את העניים ראיתי אופניים טסות לכיוון שלי והבנתי שקרתה תעונה. תעונה שדי שנתה לי את החיים!. התחלתי לרוץ לכיוון הרכב , בדרך התקשרתי למשטרה מלחץ כי לא זכרתי את המספר של מגן דוד אדום, הילד היה מחוסר הכרה. הנהג הפוגע נלחץ וטען שהוא דוקטור. ראיתי שהוא לא עושה כלום ורק מסתכל על הילד ומחכה שהאמבולנס יבוא. בבית הספר כמה חודשים לפני למדו אותנו לעשות החייאות ואנשמות במצבים מסויימים. ניזכרתי בזה והתחלתי לעשות לילד הנשמה... כולי התמלתי דם ודקה אחרי שהאמבולנס בא האמא והאח של הילד הגיעו. האמא התחילה לצרוח "שמישהו יעזור לי" והאח רץ אל הילד והתחיל לשאול מה קרה... הוא היה בשוק. באותו זמן אבא של אחד החברים הגיע ולקח אותנו הביתה... באותו רגע שנכנסתי הביתה כנראה באמת הבנתי מה קרה באותם הרגעים שם בצומת והתחלתי לבכות... התקשרתי לאמא שלי ובקשתי ממנה שתבוא והיא חשבה שאני צוחק כי הצחוק שלי אותו הדבר כמו הבכי בטלפון... כשהיא הגיעה הביתה ביקשתי ממנה ללכת לבית החולים לראות מה קורה עם הילד. היא לקחה אותי וכשהגענו לשם המשפחה התחילה לשאול שאלות. אמא שלי אמרה לי לענות להם עד שהם ירגעו וזה מה שעשיתי. התחלנו להתפלל בבית החולים, אני והאחים שלו, לשלומו של הילד. אחרי כ4 שעות אמא שלי אמרה שנלך הביתה וכבר המשפחה תעדכן אותנו מה קורה. כשהגעתי הביתה ניסיתי להרגע והלכתי לישון. לא ממש הצלחתי להירדם אבל ניסיתי. אמא שלי העירה אותי באמצע הלילה ואמרה לי שהילד נפטר. היא אמרה שיש עוד מעט הלוויה ושאלה אותי אם אני רוצה ללכת. אמרתי לה שאני רוצה. כל האלוויה חשבתי לעצמי איך היה אפשר למנוע את המוות המיותר הזה והתשובה היתה דיי ברורה... הילד נהרג מפגיעה מוחית קשה בגולגולת ולא שרד. הוא בסך הכל היה בן 13 לפני בר מצווה! אני רציתי ואני רוצה להאמין שאם היתה לו כסדה היום הוא היה איתנו. חודש אחרי המקרה רק התחלתי להוציא את התמונות מהראש ולחשוב כבר הלאה.
הסיבה שאני משתוף אתכם משפחה יקרה היא מפני שראשית הייתי חייב לספר את הסיפור שלי למישהו שבאמת יכול להבין אותי ולא לשמור בבטן. שנית מפני שההרצאה נגעה לי ישר בנקודה הרגישה הזו וכל הארצאה הבנתי כמה שהמקרים הם דומים והזדאתי איתכם. ודבר אחרון והכי חשוב הוא שכמה שקשה לאבד בן וזה הדבר הכי נוראי שיכול לקרות ואני ראיתי את זה עם ההורים של מתן (הילד) וראיתי את זה גם על הפנים של רונית בהרצאה ואני מזדאה איתכם, תהיו חזקים בשבילכם ובשביל הסובבים אתכם ותמשיכו הלאה. אני מחזק אתכם ממש ומאחל לכם שתצליחו להתגבר ולחזור לשיגרה כמה שיותר מהר ושתהיו חזקים!. ואני מודה לך , רונית, וממש מעריך אותך על ההרצאות בבית לוינשטיין ואני מכווה שההרצאה שלך טרמה לכמה שיותר אנשים ונגעה לליבם!.
-
לרונית ולמשפחת שדה
שלום, קוראים לי אלעד . מ. ואני מתיכון "מקיף עומר" ליד באר שבע. השתתפתי בהרצאה ורציתי לשתף אתכם במקרה שקרה לי בבית הספר לפני שנה וחצי... סיימתי ללמוד בשעה מאוחרת (4) ובשעה זו נגמרים החוגים של חטיבה תחתונה. הודיעו לנו בבית הספר שהמנהרה סגורה (בית הספר נמצא אחרי כביש ראשי) בגלל שהיה חשש לחומר רעיל. התחלתי ללכת לכיוון הבית עם שני חברים שלי והם חצו את הכביש וקפצו מעל הגדר(יש גדר בין הכביש לבין המדרכה). אני החלטתי שאני עובר דרך המנהרה ולא הבנתי למה הם עוברים דרך הכביש (לא ידעתי על החומר). כמה שניות לפני שנכנסתי למנהרה שמעתי חריקה של רכב. כשהרמתי את העיניים ראיתי אופניים טסות לכיוון שלי והבנתי שקרתה תאונה. תאונה שדי שינתה לי את החיים!. התחלתי לרוץ לכיוון הרכב , בדרך התקשרתי למשטרה מלחץ כי לא זכרתי את המספר של מגן דוד אדום, הילד היה מחוסר הכרה. הנהג הפוגע נלחץ וטען שהוא דוקטור. ראיתי שהוא לא עושה כלום ורק מסתכל על הילד ומחכה שהאמבולנס יבוא. בבית הספר כמה חודשים לפני למדו אותנו לעשות החייאות והנשמות במצבים מסויימים. נזכרתי בזה והתחלתי לעשות לילד הנשמה... כולי התמלאתי דם ודקה אחרי שהאמבולנס בא האמא והאח של הילד הגיעו. האמא התחילה לצרוח "שמישהו יעזור לי" והאח רץ אל הילד והתחיל לשאול מה קרה... הוא היה בשוק. באותו זמן אבא של אחד החברים הגיע ולקח אותנו הביתה... באותו רגע שנכנסתי הביתה כנראה באמת הבנתי מה קרה באותם הרגעים שם בצומת והתחלתי לבכות... התקשרתי לאמא שלי ובקשתי ממנה שתבוא והיא חשבה שאני צוחק כי הצחוק שלי אותו הדבר כמו הבכי בטלפון... כשהיא הגיעה הביתה ביקשתי ממנה ללכת לבית החולים לראות מה קורה עם הילד. היא לקחה אותי וכשהגענו לשם המשפחה התחילה לשאול שאלות. אמא שלי אמרה לי לענות להם עד שהם ירגעו וזה מה שעשיתי. התחלנו להתפלל בבית החולים, אני והאחים שלו, לשלומו של הילד. אחרי כ4 שעות אמא שלי אמרה שנלך הביתה וכבר המשפחה תעדכן אותנו מה קורה. כשהגעתי הביתה ניסיתי להרגע והלכתי לישון. לא ממש הצלחתי להירדם אבל ניסיתי. אמא שלי העירה אותי באמצע הלילה ואמרה לי שהילד נפטר. היא אמרה שיש עוד מעט הלוויה ושאלה אותי אם אני רוצה ללכת. אמרתי לה שאני רוצה. כל ההלוויה חשבתי לעצמי איך היה אפשר למנוע את המוות המיותר הזה והתשובה היתה דיי ברורה... הילד נהרג מפגיעה מוחית קשה בגולגולת ולא שרד. הוא בסך הכל היה בן 13 לפני בר מצווה! אני רציתי ואני רוצה להאמין שאם היתה לו קסדה היום הוא היה איתנו. חודש אחרי המקרה רק התחלתי להוציא את התמונות מהראש ולחשוב כבר הלאה. הסיבה שאני משתף אתכם משפחה יקרה היא מפני שראשית הייתי חייב לספר את הסיפור שלי למישהו שבאמת יכול להבין אותי ולא לשמור בבטן. שנית מפני שההרצאה נגעה לי ישר בנקודה הרגישה הזו וכל ההרצאה הבנתי כמה שהמקרים הם דומים והזדהיתי איתכם. ודבר אחרון והכי חשוב הוא שכמה שקשה לאבד בן וזה הדבר הכי נוראי שיכול לקרות ואני ראיתי את זה עם ההורים של מתן (הילד) וראיתי את זה גם על הפנים של רונית בהרצאה ואני מזדהה איתכם, תהיו חזקים בשבילכם ובשביל הסובבים אתכם ותמשיכו הלאה. אני מחזק אתכם ממש ומאחל לכם שתצליחו להתגבר ולחזור לשיגרה כמה שיותר מהר ושתהיו חזקים!. ואני מודה לך , רונית, וממש מעריך אותך על ההרצאות בבית לוינשטיין ואני מקווה שההרצאה שלך תרמה לכמה שיותר אנשים ונגעה לליבם!.
-
רונית וכל בני משפחת שדה, ענבר וכל החברים יקרים
קוראים לי צחי, אני מתיכון חדרה, והייתי בסיור בבית לווינשטיין שבסופו דיברת איתנו על תומר בנך זכרונו לברכה. כמו שאת בטח רואה, עברו כבר שמונה ימים מאז. לקח לי קצת זמן לעכל את כל מה שסיפרת לנו אז ולסדר בראש את מה שיש לי להגיד. היום היה לא פשוט ולכל הדעות השיא שלו היה המפגש והשיחה איתך. תומר. איזה ילד מיוחד. כמה דברים טובים מרוכזים באותה אישיות. כמה יושר וכנות. כמה אהבה לחיים. כמה אכפתיות והתחשבות לזולת. כמה חוכמה משתקפת מהמבט. כמה אושר ושובבות משתקפים מהצחוק. אני בטוח שכל זה לא חדש לך, רק רציתי שתדעי איך זה נראה מהצד של מישהו ששמע עליו רק שעה בקושי ובסוף ישב כמעט עם דמעות בעיניים. רואים כל רגע של השקעה שהשקעתם בתומר. כמה שאפשר להתגאות בו. עשיתם עבודה מצוינת - כל הכבוד !
" איך נפלו גיבורים ? "
" כל הכוכבים נופלים "
כל משפט לתיאור מותו של גיבור יהיה מתאים לגביו. דמות שהדבר היחיד שאפשר לעשות זה להעריץ ולהעריך אותה.
ממה שהספקתי להבין עליו, הייתי רוצה להיות במעגל החברים שלו, ועוד יותר הייתי רוצה שיהיה החבר הכי טוב שלי. שהיינו לומדים יחד, משחקים יחד, מדברים, צוחקים, רבים, הולכים מכות ומשלימים, עוברים דברים קשים יחד. הייתי חולק איתו כל דבר שאני עובר, דברים שאני לא מדבר עליהם עם כולם, סודות עמוקים. הייתי מאוד רוצה שהוא גם יחלוק איתי דברים כאלה ...
לסיום רציתי להגיד לך כמה זה חשוב מה שאת עושה. כמה שיש לזה השפעה למפגש הקצר שכמה שהוא קצר ככה הוא טעון רגשית יותר. שזה יכול לשנות ולעורר דברים שאף פעם לא חשבת עליהם ולא שמת לב אליהם. כמה שזה גורם לברך כל שנייה נוספת שניתנה לנו לחיות. כמובן שלהיזהר הרבה יותר בדרכים. כמה חיים זה יכול להציל. להוקיר כל דבר שנראה לנו כמובן מאליו כי שום דבר בעולם הזה לא מובן מאליו.
אני משתתף בצערכם ומאחל לך, למשפחתך, לענבר ולכל החברים של תומר שיהיה לכם רק טוב, שתצליחו בכל דבר שתרצו, ומקווה שתמשיכי בעבודת הקודש שלך עם כל זה שזה מאוד קשה, למרות שאין שום סיכוי בעולם שאני בכלל אהיה קרוב ללהבין כמה קשה זה, ושתמשיכי לשמור את זכרו של תומר, וכך גם לתת לעוד אנשים שיעור לחיים וסמל נוסף לאנושות.
תודה על מה שאת עושה ! צחי.
-
רונית וכל בני משפחת שדה, ענבר וכל החברים יקרים
קוראים לי צחי, אני מתיכון חדרה, והייתי בסיור בבית לווינשטיין שבסופו דיברת איתנו על תומר בנך זכרונו לברכה. כמו שאת בטח רואה, עברו כבר שמונה ימים מאז. לקח לי קצת זמן לעכל את כל מה שסיפרת לנו אז ולסדר בראש את מה שיש לי להגיד. היום היה לא פשוט ולכל הדעות השיא שלו היה המפגש והשיחה איתך. תומר. איזה ילד מיוחד. כמה דברים טובים מרוכזים באותה אישיות. כמה יושר וכנות. כמה אהבה לחיים. כמה איכפתיות והתחשבות לזולת. כמה חוכמה משתקפת מהמבט. כמה אושר ושובבות משתקפים מהצחוק. אני בטוח שכל זה לא חדש לך, רק רציתי שתדעי איך זה נראה מהצד של מישהו ששמע עליו רק שעה בקושי ובסוף ישב כמעט עם דמעות בעיניים. רואים כל רגע של השקעה שהשקעתם בתומר. כמה שאפשר להתגאות בו. עשיתם עבודה מצויינת - כל הכבוד ! " איך נפלו גיבורים ? " " כל הכוכבים נופלים " כל משפט לתיאור מותו של גיבור יהיה מתאים לגביו. דמות שהדבר היחיד שאפשר לעשות זה להעריץ ולהעריך אותה. ממה שהספקתי להבין עליו, הייתי רוצה להיות במעגל החברים שלו, ועוד יותר הייתי רוצה שיהיה החבר הכי טוב שלי. שהיינו לומדים יחד, משחקים יחד, מדברים, צוחקים, רבים, הולכים מכות ומשלימים, עוברים דברים קשים יחד. הייתי חולק איתו כל דבר שאני עובר, דברים שאני לא מדבר עליהם עם כולם, סודות עמוקים. הייתי מאוד רוצה שהוא גם יחלוק איתי דברים כאלה ... לסיום רציתי להגיד לך כמה זה חשוב מה שאת עושה. כמה שיש לזה השפעה למפגש הקצר שכמה שהוא קצר ככה הוא טעון ריגשית יותר. שזה יכול לשנות ולעורר דברים שאף פעם לא חשבת עליהם ולא שמת לב אליהם. כמה שזה גורם לברך כל שנייה נוספת שניתנה לנו לחיות. כמובן שלהיזהר הרבה יותר בדרכים. כמה חיים זה יכול להציל. להוקיר כל דבר שנראה לנו כמובן מאליו כי שום דבר בעולם הזה לא מובן מאליו. אני משתתף בצערכם ומאחל לך, למשפחתך, לענבר ולכל החברים של תומר שיהיה לכם רק טוב, שתצליחו בכל דבר שתרצו, ומקווה שתמשיכי בעבודת הקודש שלך עם כל זה שזה מאוד קשה, למרות שאין שום סיכוי בעולם שאני בכלל אהיה קרוב ללהבין כמה קשה זה, ושתמשיכי לשמור את זכרו של תומר, וכך גם לתת לעוד אנשים שיעור לחיים וסמל נוסף לאנושות. תודה על מה שאת עושה ! צחי.
-
כואב..
ב19.2.2008 אמא של תומר הרצתה לנו על בנה ועל כאבה בבית לוינשטיין, ורציתי להגיד משהו אחד... היא השאירה בי כאב, אני לא מכיר אותך תומר, אבל אני הרגשתי את הכאב בדמעות של אמא שלך ובחיוך העצוב של אמא שלך בכל תמונה שלך עם ענבר חברה שלך וממש כאב לי.. שאלתי אותה שאלה אחת שעניינה אותי.. כמה זמן לוקח להבין שלא תחזור יותר.. ואתה יודע מה היא אמרה? אף פעם.. תמיד איכשהו הם יחכו לך שתיכנס בדלת ותגיד שנהנית באי כוס שביוון, ושהכל בסדר איתך.. דבר דומה קרה לי עם סבתא שלי. היא נפטרה וכל פעם כשאני הולך לבית שלה הריק אני מחפש אותה אוליי היא תצוץ מאיפשהו../= אז לסיכום, נגע לי מאוד ללב הסיפור של אמ'ך, ואמא שלי גם כמעט בכתה איתי כשסיפרתי לה עלייך כי היא מכירה אותו סיפור בדיוק על ילד אחר מהערבה שנהרג על אופנוע ביוון, ואני מקווה שתעזור איכשהו למשפחתך להתגבר עלייך, למרות שאני יודע שזה לא אפשרי. שלכם, ירין נר מחדרה תלמיד כיתה י"ב שהבין המון דברים על החיים ועל הנהיגה בזכותכם. תודה. נ.ב. רונית.. יש לי עצה אחת, למרות שאני עדיין ילדון לעומתך ואני לא מכיר את הסיטאוציה הזו (שלא נדע מצרות) אבל אני מציע כדי להקל על הכאב, במקום שתפחדי מהחדר שלו כמו שאמרת, וכל עם תפחדי שיזכירו לך אותו כי תבכי, תשמחי לדבר עליו, כי זה מה שהוא היה רוצה אני מניח, שתתגאו בו, בכל זאת הוא היה הבן שלכם והיה חייכן וחכם וילד טוב! מקווה שעזרתי.. אבל רק שגרמת לי לחשוב המון עליכם ועל הסיפור המרגש שלכם.. מצטער..