היומן האלקטרוני
175 רשומות. מקום לכתוב מחשבות וגעגועים.
-
איתנו לעד
תומר... אני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל אני רק יודעת שיש געגוע חזק שלא עובר, שלא מרפה. קשה לכתוב או לדבר בלשון עבר כי מבחינתי אתה עדיין כאן. שתדע שאני בקשר מאוד קרוב עם שחר ואלון וכמה שנראה שהכל בסדר הם עדיין בוכים בפנים ולא מוציאים, לא נותנים לאף אחד את התחושה שמשהו לא בסדר. השניים האלו עכשיו קצינים (היית מאמין?) - עושים את תפקידם בצורה מצויינת. הם מתגעגעים אלייך מאוד ולא מפסיקים לספר את הסיפור חיים הכ"כ מדהים שלך, על אינספור של חיוכים וצחוקים, על חבר שתמיד דאג להראות שהוא קודם כל בנאדם שנותן, מקשיב, שתמיד נמצא בשבילך- את הסיפור של תומר שדה. תומר, שתדע תמיד שאתה תמיד איתנו, בלב, בזיכרונות, בכל מקום... לא שוכחים- אוהבים ומתגעגעים אנחנו
-
אתר ההנצחה בחט"ב קריית גנים
למשפ' שדה, ביום רביעי בערב ה- 3/6/2009, ביקרנו באתר החדש על שם תומר שדה בחט"ב קריית גנים ראשל"צ. אתר שהנציח חדר תצוגה בנושא הזהירות מתאונות הדרכים על שם תומר.. הביקור ובעיקר המפגש עם התלמידים, האורחים, ההורים והמנהלים של תלמידי ובוגרי החטיבה היה מרגש. ההרצאה של רונית הייתה שיא המפגש מבחינת רבים מאיתנו. לרונית יש את הכח, את היכולת ובעיקר את הקשר לקהל כל פעם שהיא מעבירה את ההרצאה על תומר. בזמן שרונית העבירה את ההרצאה אפשר היה לראות ולשמוע תגובות מהקהל המתחבר למה שהיא מספרת. הסיפור של תומר ואתר ההנצחה החדש מחזק את הפעילות והזהירות להמנעות מתאונות דרכים. כולנו אתכם מחזקים ואוהבים. להתראות, ישראל
-
חיבוק גדול
אתמול נחשפתי לראשונה לסיפור הטראגי במעמד חניכת חדר הזכרון בחט"ב קריית גנים. רונית , לאחר השיחה הקצרה בינינו לא הפסקתי לחשוב עליכם. האופן בו הועברו הדברים אל קהל המאזינים פשוט גרם לי להבין טוב יותר את משמעות האובדן והקושי הרב עימו את מתמודדת בנסיון להעביר את המסר החשוב. אני רק רוצה לשלוח חיבוק גדול ולהודות על עבודת הקודש בה אתם עוסקים : להסביר מה מסתתר מאחורי המספרים היבשים והסטטיסטיקה העגומה. כולי תקווה שתמצאו את הכח להתמודד עם הקושי היום יומי ופשוט תודה על שאתם משתפים אותנו בכאב הפרטי .
-
חדר לזכרך בחט"ב קריית גנים
הייתי שם היום, הייתי שם - בחט\"ב קריית גנים ראשל\"צ שהנציח חדר על שמך. חדר לזיכרו של תומר שדה. חדר שעיקר עניינו יהיה בשעת הפעילות - זה\"ב. הייתי שם היום. בעיקר כדי להיות. כי להיות משמעו - אתה תומר נמצא בתודעה של החברים, המורים, המנהלת של תומר, של אנשים ששמעו על המקרה. אתה לא נשכח. והמשפחה, החברה הקרובה וגם הרחוקה - לא שכחו. וישנם אנשים רבים מסתבר שאתה מתהלך בנפשותיהם כל יום , כל היום, מאז ששינית את העטיפה החיצונית. והיו אנשים שונים שבאו במיוחד להראות לכם - משפחת שדה כן, כן !!! להראות לכם פיזית בעיניים שהם שם בשבילכם. שגם אם נדמה לכם שאתם ממש לבד בסיפור הזה של הכאב - אתם לא לגמרי לבד. רק שביום יום - לא ממש מדברים על הכאב הבלתי נגמר. ולא מספרים לכם מה מרגישים. כי ככה חינכו אותנו. חינוך דפוק. (יש לי חברה טובה שהסבירה פעם לילדותיה הקטנות לאן סבא נעלם. \" סבא הוא כמו מתנה - הסבירה, כמו שלמתנה ישנם שני חלקים: מתנה , והמתנה ארוזה בעטיפה נפלאה. כך סבא! סבא רק שינה את העטיפה. המתנה נשארה ונשארת.... ותומר \"זרק\" את העטיפה החיצונית ונשארה המתנה. ) אני מסוג האנשים האחר. שלא הכיר אותך. לא הכרתי את העטיפה היפה. לכן מי שבתודעה שלי כל הזמן הם : התא המשפחתי הקטן שנקרא - שדה של אהבה. והגעתי עם בן זוגי - כדי לשמוע שוב ממקור ראשון , ולהתחבר לנקודת זמן קריטית בחייהם. ומשם להמשיך ולחבק גם בשתיקה.
-
קרציה..
לא בדיוק מת על הקטע שאני כותב כאן וכולם קוראים, זה לא מפחית ממני איזושהי אבן מהלב או משהו בסגנון.. אבל שיהיה.. אם זה יגרום לי להרגיש סוג של קשר אלייך זה שווה. אני באותה בעיה כבר המון זמן, אני פשוט לא בוכה עלייך. לא מצליח, מנסה בכל הכח, לחשוב על כל הדברים וכלום לא יוצא. כבר שכחתי כלכך הרבה דברים.. נכנסתי לאתר ונזכרתי בכול. תדע שביקוב, שקד ושחר עבדו ממש קשה להכין לך את האתר הנצחה המושקע הזה.. תדע שאבא שלך מלווה את שחר ואותי בהמשך דרכנו. דואג, מייעץ ונותן מניסיונו. קורה רבות שאני חוזר מהבית שלך, ומתבאס כלכך שאתה לא פה. מעניין איפה היינו יכולים להיות. תהיות.. אתה חסר כשחוזרים מהצבא, מארגנים טיול, באורחים שלי לאירועים. חסר. כל המקרה שלנו שינה אצלי המון דברים. שבוע שעבר טיילנו וראיתי מצבה קטנה של מטייל שנהרג בטיול בקפיצה ממפל. אוטומטית השם נקלט בראש (גלעד קאן ז"ל), מגיעים הביתה ומחפשים עליו מידע, מה קרה, מאיפה הוא. מי הוא? עשה לי טוב לקרוא עליו, להכיר אותו וגם להעביר את הסיפור שלו הלאה לחיילים איתי בקורס. אני מקווה שתלמידים בביה"ס יודעים מי אתה, שאלות מתעוררות בראשם וחוקרים קצת, מקווה שמחכימים במעט וחוסכים לעצמם סבל כמו שלנו. מקווה שלעד תישאר במוחנו וזכרוננו. אני לפחות מבטיח שלא משנה מה אעשה בעתיד, אדאג להנציח אותך, כי זו הדרך שלי להתחבר אלייך ולהמשיך את סיפורך. סיפור חייך והתאונה.
-
לתומר
היום יום הולדת... אומנם אתה לא פה איתנו אבל עדיין היום זה היום שלך.. אני לא מכיר אותך בכלל אין לי קשר אליך אני מדבר אליך כאילו אתה פה לידי, היום הייתי בהרצאה של אמא שלך היא סיפרה את הסיפור שלך הייתי מרותק לכיסא לא יכולתי לזוז לשניה והדמעות יורדות, בחיים אני לא ארגיש מה שאמא שלך מרגישה עכשיו אבל אני מרגיש מזה לאבד חבר ואני יכול להגיד שזה מאוד קשה זה יותר מחבר זה כמו אח שגדל איתי אבל בעצם הוא לא אחי ביום שהוא נהרג בתאונת דרכים נשברתי בהלוויה לא זזתי... אני כל כך גאה באמא שלך שיש לה את הכח הזה להמשיך בחיים אפילו שזה קשה ולבוא לספר את הסיפור שהוא בעצם עליך... מקווה שתשמור על המשפחה שלך ועל מי שאוהב אותך מלמעלה לא נשכח אותך לעולם..!!!
-
פגשתי אותו בלב ים
סוף תיכון, יצאתי עם חברותיי לטיול שלפני גיוס באי קוס. חופים יפים ונקיים, ים בהיר כחול ותחושה ששום דבר רע לא יכול להתרחש על האי הקטן הזה, אחרי הכל עזבנו את הארץ בזמן מלחמה. את תומר ואת חבריו פגשנו על אי קטן בעת שיט. הם שטו על סירה אחרת ונראו מאושרים, החלפנו כמה מילים, צחקנו קצת. הרבה אני לא זוכרת אפילו את שמותיהם לא קלטתי, אך אני וחברותיי הסכמנו שהם היו מאוד חביבים. חבר'ה טובים. לא אשכח איך המלון עמוס הישראלים הוכה בהלם כשנודע לו על התאונה הנוראית ועל האובדן של בחור צעיר שכל החיים היו עוד לפניו וזה לא היה זמנו ללכת. היה לנו קשה לעכל שרק שלשום ראינו את תומר וחבריו כה מלאי חיות והתרגשות ועתה כבר הוא איננו איתם. אמרו לנו שהם חצו כביש סואן עם אופניהם - לא יודעת אם זו האמת, אבל אף אחד מאיתנו לא העז לעלות על אופניים שם יותר. זה היה לילה קשה , נשארנו במלון והתעטפנו בעצב ובכאב. קשה היה עוד יותר לחשוב על משפחתו שבארץ שבנה כבר לא ישוב אליה בריא ושלם. עכשיו אחרי צבא, פתאום נזכרתי בו.. נזכרתי שבעצם לא ידעתי את שמו. עכשיו אני יודעת ויותר לא אשכח. שלא תדעו עוד צער. יהי זכרו ברוך.
-
תומר
תומר! אולי לא הכרתי אותך אבל לפי מה ששמעתי היית אדם אוהב נאהב חרוץ ואנרגטי. סיפרו לי על אהבתך לסוסים ולצלילה וקראתי גם את הקטע שכתבת לעיתון "אנחנו על הסוס" האומנם אני לא מכירה אותך אבל הרגש בפנים חזק וכואב מאוד הלב נשבר שפשוט שומעים על זעזועים כאלו שקוראים בשנייה. ולך רונית יקרה כל הכבוד על כך שאת חזקה ולא נשברת, היום אם את זוכרת באת לאיזשהוא כיתה כמורה מחליפה וסיפרת לנו על תומר, ראיתי כמה עצוב לך כמה כואב לך וכשהראת לנו את תמונתו יידיך רעדו. ורציתי פשוט לקום ולחבק אותך לומר לך את כל תנחומי, ושתמשיכי להיות חזקה. שתגדלי בנחת את מאיה בתך ושלא תשמעי עוד צער.
-
לא שכחתי...
לא שכחתי אותך... כל כך חשוב לי שתדע את זה. אני כל כך מפחדת שזה שקרה. אני מוצאת את עצמי משחזרת שיחות, עכשיו זה יותר קשה, פחות חד משמעי. אני מדמיינת לעצמי איך היית מגיב לסיפורים שיש לי לספר, אבל הכי חשוב זה לשחזר את הצחוק שלך. אני לא רוצה אף פעם לשכוח את הצחוק שלך. זה שידע להצחיק אותי, גם אם לא התכוונת בכלל. גם השירים מזכירים לי אותך. "משהו ממני ילך איתך, לכל מקום אליו תלכי". ואתה הולך. אני מדמיינת לעצמי אותך. ואני יודעת שתשמח לשמוע שזה בא ממקום מאוד שלם. אני מקווה שאם היית רואה אותי כאן היית גאה בי, ובמה שעברתי מאז שהלכת. אתה תמיד כאן איתי... וזה אף פעם לא יהיה מספיק... "גם אם אשתה את כל הים, הוא לא ירווה את צמאוני, לעוד יום קרוב אלייך..." אני מתגעגעת... רק רציתי שתדע.
-
רונית
שלום, היינו בבית לוינשטיין יחסית מזמן , היינו במסגרת בית-ספר, כיתות י\"א .. באנו לשמוע ולראות לנסות להבין , להבין שצריך להיות באמת זהירים בכבישים, להבין כמה שזה חשוב, וישבו שם בערך שעתיים עד שאת נכנסת עד אותו רגע הקשבנו ריחמנו על האנשים שראינו מסביבנו , על האנשים בסרטון שהראו לנו כשה נכנסנו, אבל זה לא הימם כלכך כמו שזה הימם באותו רגע, אותו רגע שנכנסת וראינו אותך וישר הבנו שאת אם שכולה, אם שאיבדה בן, באותו רגע כל המחשבות יצאו מהראש, וכל כולי הייתי מרוכזת בכל שנייה, בכל מילה שאת אומרת , בכל תזוזה שלך , בכל דמעה, ויחד עם הכל לא יכולתי להבין איך את יכולה לבוא ולדבר , לתת הרצאות לילדים עכשיו כמעט בגילם של תומר, ואז הדלקת את הסרטון במסך, והייתה דומייה , דומייה כזאת משכבה של 250 תלמידים לא שמעתי המון זמן , התחיל הסרטון ולי היו דמעות , הן ירדו במהלך כל הסרטון , אבל ראיתי אותך , הסתכלתי , ראיתי איך בכית, ולא יכלתי ולא יכולה עדייו להבין את הכאב הכל כך מר אני לא יודעת איך את מרגישה ולא יכולה להבין זאת בהיגיון , אבל החלק שאני מבינה, זה שאני כן צליחה להתחבר אליו שהוא רק אלפית ממה שאת מרגישה , החלק הזה הוא כלכך מר, וכלכך כואב... את כלכך חזקה, אישה אמיצה, ואם מדהימה לתומר, תודה רבה לך שבישבילנו הרצת בהרצאה , ואני אגיד שלי מהראש זה עדיין לא יוצא , ואני כן מנסה להיזהר, אני פשוט זוכרת את הדמעות שלך.. אחת מהבחורות שניגשו אלייך בסוף ההרצאה, בחוץ כבר.. תיהיה חזקה. יהיה זכרו ברוך,
-
רונית
שלום, היינו בבית לוינשטיין יחסית מזמן , היינו במסגרת בית-ספר, כיתות י"א .. באנו לשמוע ולראות לנסות להבין , להבין שצריך להיות באמת זהירים בכבישים, להבין כמה שזה חשוב, וישבו שם בערך שעתיים עד שאת נכנסת עד אותו רגע הקשבנו ריחמנו על האנשים שראינו מסביבנו , על האנשים בסרטון שהראו לנו כשנכנסנו, אבל זה לא הימם כלכך כמו שזה הימם באותו רגע, אותו רגע שנכנסת וראינו אותך וישר הבנו שאת אם שכולה, אם שאיבדה בן, באותו רגע כל המחשבות יצאו מהראש, וכל כולי הייתי מרוכזת בכל שנייה, בכל מילה שאת אומרת , בכל תזוזה שלך , בכל דמעה, ויחד עם הכל לא יכולתי להבין איך את יכולה לבוא ולדבר , לתת הרצאות לילדים עכשיו כמעט בגילם של תומר, ואז הדלקת את הסרטון במסך, והייתה דומייה , דומייה כזאת משכבה של 250 תלמידים לא שמעתי המון זמן , התחיל הסרטון ולי היו דמעות , הן ירדו במהלך כל הסרטון , אבל ראיתי אותך , הסתכלתי , ראיתי איך בכית, ולא יכלתי ולא יכולה עדיין להבין את הכאב הכל כך מר אני לא יודעת איך את מרגישה ולא יכולה להבין זאת בהיגיון , אבל החלק שאני מבינה, זה שאני כן מצליחה להתחבר אליו שהוא רק אלפית ממה שאת מרגישה , החלק הזה הוא כלכך מר, וכלכך כואב... את כלכך חזקה, אישה אמיצה, ואם מדהימה לתומר, תודה רבה לך שבשבילנו הרצת בהרצאה , ואני אגיד שלי מהראש זה עדיין לא יוצא , ואני כן מנסה להיזהר, אני פשוט זוכרת את הדמעות שלך.. אחת מהבחורות שניגשו אלייך בסוף ההרצאה, בחוץ כבר.. תהיה חזקה. יהיה זכרו ברוך,
-
רונית
רונית, ..... אני לא כ\\\\\\\"כ יודעת מה לכתוב, ואיך... תמיד יש את התחושה הזו, של הרצון העז לתת חיבוק, ולחזק, ומצד שני, פחד לאמר את הדבר הלא נכון. את יודעת רונית, לפעמים כשאני רואה אותך בבית הספר, בהפסקות במסדרון, או בשיעור, כאשר אני מביטה אל תוך העינים, אני רואה משהו.. קצת כבוי. כאילו פיזית את כאן, אבל מבחינה נפשית ורוחנית, את במקום אחר לגמרי. כנראה שאובדן של ילד זו תחושה שמי שלא עובר אותה לא יודע כמה היא באמת קשה, כמה קשה לחיות איתה, לשאת אותה ולהמשיך בחיים אבל עם כל הקושי שבדבר אני באמת באמת מאחלת לך, ולכל המשפחה, שתמצאו את הכוחות(ויש בכם את הכוחות האלו, כי הכוחות הכי גדולים שלנו, מצואים דווקא באותן מקומות שהכי קשה לנו להתמודד איתם..) אני לא יודעת אם למצוא את הכוחות כדי להתגבר, כי להתגבר על דבר כזה זה בגדר הבלתי אפשרי.. אבל אני כן מאחלת לכם, שתמצאו את הכוחות להמשיך הלאה, ביחד עם הזיכרון... אני באמת רוצה שתדעו שתומר נמצא שם למעלה במקום טוב יותר, במקום נעים יותר, במקום שמגיעה לאנשים המיוחדים והטובים להמצא בו. שיהיה לכם לילה טוב ושקט ככל האפשר.
-
רונית
רונית, רציתי להגיד לך שאני ממש תומכת בך ומחזקת אותך. את אישה גדולה ואמיצה בעייני שאת מצליחה ככה להתמודד עם המקרה שקרה. שמעתי את סיפורך בבית לוינשטין, ואני מרגישה כבוד על כך שחלקת אותו עימי ועם שכבתי. אני מחזקת אותך ככל האפשר ומשתתפת בצערך! תהיה חזקה ותנסי להתמודד עם המשך חייך כמו שעשית עד עכשיו. אל תשברי למענך למען בעלך ולמען ילדתך.
-
Observations
Hi Tomer, usually people talk about you and describe in details your life, your presence , and your abilities, but I guess you being where you are ,you do not get to hear too much what is happening with your ..Family, so I decided to keep you up to date as best I can, and in my limited knowledge. I got to know your father and mother on a Saturday morning eating breakfast on a wonderful beach overlooking the wide blue ocean, enjoying the company and the food. This continued on a trip up north with several of your parents' friends and we had a great time and enjoyed the company tremendously. Since then I slowly and cautiously entered the closer and more intimate circle of friends who live the story of your memory. So Kid , whether you know it or not , you have two wonderful parents who are embracing life for all its worth, doing their best to enjoy what they have as well as to keep the light burning of your presence. I am sure that you know that this is not an easy task, to balance , or better still ,to juggle the two unequal elements , one being a memory and the other being actual visual stimulations. In my personal opinion, they are both doing their outmost to handle this unwanted task. Your father has a great warm and hearty smile constantly winning people over ,and his gentle and friendly nature makes everyone at ease and comfortable. I presume that only you can see if he manages to keep this appearance late at night when he is all alone. Your Mother is struggling with this unwanted reality, but I am equally sure that she will win the battle with the help of her close friends and her partner. I will try my best to keep you up to date with what is happening with your family, and in turn I ask of you for a small favor, if you see an elderly Polish man, with white hair, two very strong hands that can fix everything, and answers to the name of Itzik, please say hi and tell him that his son miss him a lot.
-
השיתוף ביני ובין רונית
ושוב נסענו.... שעה וחצי ללמידה משותפת בבית יציב. תמיד מעניין שם. הלימודים, המפגש עם האנשים , השינוי בהוויה השגרתית... ועוד ועוד.. וכמו תמיד במפגשים של מספר ימים עולה הצחוק ולצידו עולה הבכי. ואני - שקרובה דווקא לאמא שלך - - לא תמיד יודעת איך לנהוג, מה לומר, האם לומר.... היינו עסוקות עם הקבוצה בניתוח שירים מקראיים שבו האדם שהביט בשירים יכול היה לבחור איזה שיר שרצה, ולהוביל את הניתוח שלו לאן שרצה. לכיוון התנ"כי, לכיוון האישי, לחיבור שבין המקרה לבין האקטואליה וכו' וכו'.... כל אחד היה חופשי להתבטא כפי שחפץ היה. כך אני עשיתי , כך עשו כל חברי הקבוצה. ולפתע נחנקה אמא שלך. יצא לה להתמקד במילים : (אם אני מדייקת ) .... "... יש לי הכל ואין לי כלום.." לא ידעתי מה לעשות. כן לגעת בכתף, לא לגעת, להביא מים..., לא להגיב.... ואני מניחה שאם אני לא ברורה לעצמי כך כל האוהבים מכיוונים שונים חשים ברגעים כאלו ואחרים. ועדיין נשארתי נאמנה להחלטתי - להיות אני -- תמיד---להיות אמיתית, לא לנסות עד כמה שניתן לחשוב, ולהיות טבעית. טבעית ???? הרי כל הסיטואציה המכוערת הזו לא טבעית. ובים המטורף הלא טבעי --- אני מנסה להיות הכי טבעית עם אישה מופלאה, שמתמודדת יום יום עם הלא אפשרי.
-
בית לוינשטיין למשפחת שדה
היום במפגש שלנו בבית לוינשטיין , זה היה כל כך עצום וכל כך עצוב איך מישהו כמו תומר כל כך שמח וחייכן שכזה , חכם ונראה מהסרטון גם חבר טוב .. איך דברים נגמרים ברגע. אני מחשיבה אותך לאישה בין החזקות שאני מכירה. איך את באה ככה עם כל הלב לספר לנו את הסיפור שלך מההתחלה עד הסוף כל פעם מחדש, באמת אני מעריצה אותך על זה. כל הכבוד. אני בטוחה וגם כמו שאת אמרת שמאותו רגע חייך השתנו ועד כמה שאני אנסה להבין אני לא אצליח להבין את הכאב באובדן בן. מה שאני כן יכולה לעשות או יותר נכון לומר זה שתמשיכי את ומשפחתך להיות חזקים ולהמשיך את החיים לא להיתקע, יחד עם זיכרון מדהים מתומר. יהי זכרו ברוך.
-
למשפחת שדה ממשפחתה של יערה
שלום לרונית ובני המשפחה! מוצ"ש 1.11.08 הכותב, ישי מאיר מכפר תבור אבא של החיילת והרקדנית יערה מאיר שנהרגה בתאונת דרכים בעת שירותה הצבאי. יערה שירתה כמד"סניקית-מדא"גית (מדריכת ספורט-מדריכת אימון גופני) בבה"ד 8 בוינגייט. תאונת הדרכים קרתה 2 ק"מ מביתנו הניצב למרגלות הר-תבור, ממרפסת הבית שלנו אפשר לראות את מקום התאונה. זו הייתה אמורה להיות אחת מהחופשות האחרונות שלה לפני צאתה לקורס קצינות. נפגשנו, את ואני בבית-לוינשטיין לפני מספר ימים... כשאת סיפרת על תומר שלך בפני כיתות י"א-י"ב מנס-ציונה ואני סיפרתי בקיצור על יערונת שלי ועל ההכרח בזהירות בדרכים. בחמש וחצי השנים האחרונות מאז יערה נלקחה (נקטפה) ככה סתם בתאונת דרכים מטופשת ומיותרת כאשר נהגת פזיזה יצאה עייפה מביתה, מיהרה לשוב לקיבוץ, עקפה שיירת מכוניות מהירות גבוהה ובין היתר חצתה גם קו הפרדה רצוף בסיבוב בו אין שדה ראייה. 5 עבירות תנועה הקשורות לעייפות בו נמצאה הנהגת בעת התאונה. העונש ל-5 עבירות תנועה. 6 חודשי עבודות שירות,1 קנס מצחיק ו-18 שנים של שלילת רישיון. ו... לי אין ילדה לנצח!!! רונית! לא הספקנו לשוחח לאחר המפגש בבית-לוינשטיין ואני בטוח שניפגש בעתיד. 5 שנים שאני נפגש עם אלפי חיילים (מעל ל-30,000) בצבא ומספר להם את סיפורה של יערה, משלב תובנות הקשורות לנהיגה נכונה ומקרין להם סרטים של יערה כרקדנית מחוננת. (www. yaara. com) אגב! לתמונותיה של יערה שאני מחלק לאחר כל הרצאה ישנם 2 מטרות. המטרה הראשונה היא לזכור ולהכיר את דמותה המיוחדת והשנייה והחשובה יותר היא, שמי שלוקח תמונה לוקח על עצמו אחריות, מחויבות והבטחה שביחד עם צעירים נוספים ישנו את תרבות הנהיגה וההתנהגות בכביש. האתר שעשיתם לתומר מקסים ואני בטוח שבכל פעם שאכנס לאתר של יערה "אקפוץ" לביקור אצל תומר ה... תמיר! אשמח להיות עמכם בקשר! שבוע טוב! ישי מאיר / כפר-תבור [מספר טלפון הוסר] [כתובת דוא"ל הוסרה]
-
לרונית-בית לוינשטיין
אתמול בבית לוינשטיין נחשפנו (פנינה, אלונה ואני) למה שאת מעבירה כל שבועיים בצורה כל כך מרגשת, משתקת ומרשימה. אפשר לחזור על חלק מן הנאמר כאן, אולי אפשר לחפש עוד מילים... או בקיצור לומר לך 3 מילים:- א ת ג ד ו ל ה מ ה ח י י ם. (כמובן שגם אורי ומאיה גדולים מהחיים - כל אחד בדרכו) אוהבים אתכם,
-
בית לוינשטיין
רונית, קשה לנסח במילים את ההשפעה של הסיפור שלך על תומר. אני לא יודעת כמה כוח צריך להיות באישה אחת בשביל לשוב ולחשוף את עצמה כל פעם מחדש. עד ששמעתי אותך לא חשבתי שזה אפשרי. יש שיר בשם We Believe של להקה שנקראת Good Charlotte, שאני אוהבת כבר הרבה שנים. רק אחרי שדיברת איתנו פתאום המילים של השיר קיבלו משמעות. הוא נפתח כך There’s a woman crying out tonight Her world has changed She asks God why Her only son has died And now her daughter cries She can’t sleep at night Downtown another day for all the suits and ties Another war to fight There’s no regard for life How do they sleep at night How can we make things right Just wanna make this right ומאז אני לא מסוגלת לשמוע אותו בלי להיזכר בך, בתומר, במלוא המוחשיות שבדבר. אני מאחלת לך ולמשפחתך שתצליחו לפצוח בחיים חדשים עם הזיכרון של תומר בלב, והכי חשוב, שלא תדעו עוד צער. שלך גל
-
בית לווינשטיין-לרונית
רונית. הסיפור על בנך תומר נגע בליבי מאוד... העברת לנו אותו בצורה מוחשית עד שהרגשתי שאני ממש מכירה את תומר. התרגשתי מהסרט , מהמכתבים , מהכתבות ובעיקר ממך. תומר הצטייר כאדם מדהים , מצחיק וטוב לב. היו לנו המון סיפורים כואבים באותו יום בבית לווינשטיין , אבל הסיפור שלך הכי נגע בכולנו , כל התלמידים דיברנו על זה אחרי. הרגשתי צורך לכתוב לך , ולומר לך שאני גאה בך על כך שאת מצליחה לדבר על זה כל פעם מחדש , ואת עושה רק טוב וכך יותר ויותר אנשים זוכרים את תומר מבלי להכיר אותו.. אני בטוחה שתומר תמיד יזכור אותך כאם אוהבת ותומכת , אני בטוחה שהוא רואה מלמעלה את כל מה שאת עושה למענו עד היום ושזה עושה לו טוב!! יהיה זכרו ברוך!
-
בית לוינשטיין
רונית היום הצטרפנו אליך רוני ואני. זו הפעם השנייה שאני שומעת אותך מספרת לקבוצת נוער את סיפור חייו בזעיר אנפין של תומר. היה הבדל בין הפעם הראשונה בהרצאה בכיתה י"ב בביה"ס מקיף ח' בכיתה ספציפית לבין ההרצאה היום באודיטוריום של בית לוינשטיין. בפעם הראשונה בכיתה - היה מאד אינטימי. קרוב ---- מרחק של קיר לקיר בחדר רגיל, 40 תלמידים. הייתה דממה. העברת את אלבום התמונות המיוחד, העברת את היומן עם המכתבים, העמדת את תמונתו הגדולה של תומר - רכוב על אופניו, והראית את העיתון. פתחת ב - "... ידיעה קטנה, חסרת משמעות בעמודים פנימיים"... הכל היה קרוב לבית החזה שלך. היום - הגודל הפיזי נתן את האפשרות ל- נסות - לא להתחבר. (אבל.. ללא הצלחה!!!!! כי גם חדר גדול לא יכול לעמוד מול אמא אחת כואבת, והדמעות זלגו . ) העיתון נראה קטן במיוחד, התמונה גדולה ככל שתהיה נראתה בחלל הזה לא גדולה במיוחד.. והתחלת את סיפור משפחת תומר שדה - באותה הדרך. לאט לאט - סיפרת על ילד אנונימי - כאשר - - 12 דקות של סרט - והשיחה של - אחרי הסרט הם הם גרמו גם לזבובים שבחדר להפסיק לנוע. מספיק לשמוע את שאלות הנוער הזה... וכל שאלה מתעסקת ב- איך? כיצד? ומה תעשי? והתשובות נעות בין הברור לבין הצד הלא יודע איך מתנהגים. והניסיון הכנה שהם לנחם ולומר שאולי הידיעה שהילד הזה חווה כל כך הרבה ריגושים גדולים ומיוחדים שבאמת באמת ישנם אנשים שאפילו לא חולמים להגיע לעשייה אתגרית כזו. ומצאתי אותך ממשיכה בים ההתלבטויות של - איך ממשיכים, ואיך מנציחים, ואיך שמחים ואיך עצובים. והישירות שלך והדרך הבלתי אמצעית שלך והיושר הפנימי בו את מעבירה לקהל כל כך צעיר את המסר של - אין דרך חזרה. אין אפשרות להתחרט - שמרו על עצמכם - היא מדהימה. אני מבטיחה לנסות להמשיך להיות איתך ולדבר איתך כמו שנדמה לי שהצלחתי עד עכשיו. מאחלת לך תמיד את הטוב שתהיי מסוגלת לקטוף. מאחלת לך ולאורי ולמאיה - כוח בחווית השינוי שבחרתם לעשות. והנאה צרופה מעץ חדש, מפרי מלבלב, משיח תבלין טעים... וערסל מתבדר ברוח. אוהבת מאד. טוטי